במרס 2016 התגייס סמל דניאל לויאנט מפרדס חנה, כשהוא חדור מוטיבציה להגיע לקרבי ואם אפשר – בחיל ההנדסה. "כשבדקתי את האופציות החלטתי שאני רוצה לשרת בתחום מעניין שדורש התמקצעות", מספר לויאנט, "חבר העלה בפניי את הרעיון של הנדסה, כתבתי במנילה, והנה אני פה", הוא מתאר את החלטתו. כארבעה חודשים לאחר מכן, התהפך עולמו של לויאנו, בן 19, כשחזר לסוף השבוע משבוע שטח בו היה נטול טלפון ומצא אווירה קשה בבית. אחיו סיפר לו שלא מצליחים ליצור קשר עם אביו, מיכאל לויאנט, שנעלם עם שלושה מטיילים נוספים במהלך טיפוס בהרי גיאורגיה.
לויאנט נולד בחיפה, הוריו התגרשו לפני שנים והוא עבר לגור עם אביו ואשתו בבנימינה. שש שנים גר בבנימינה וסיים את לימודיו בתיכון אורט בנימינה (אורט השומרון). יש לו אח מבוגר, אח תלמיד בכיתה ב' ואחות פעוטה. בתחילת האימון המתקדם בצבא, כששהה בבונקר, הוא עוד הספיק לדבר בטלפון עם אביו, שנסע עם חבריו לטיול בגאורגיה. החברים התכוננו לטפס על הר אושבה, שנחשב למסוכן. "אבא אהב לטפס על הרים, זה היה תחביב גדול שלו", מתאר דניאל, "לפחות פעם בשנה הוא היה יוצא למסע בסגנון הזה, עם חברים או עם אשתו".
מפולת סלעים
שעות של המתנה מורטת עצבים עברה על המשפחה בזמן החיפושים האינטנסיביים אחרי ארבעת הנעדרים, בתנאי מזג האוויר הקשים שעל ההר. הסוף, כידוע, היה רע. מסוק גיאורגי זיהה את גופותיהם של מיכאל לויאנט ושלושת חבריו, בהם בוריס גורפינקל מקיבוץ משמר העמק. "ההשערה היא שבמהלך הטיפוס על ההר נוצרו תנאי מזג אוויר קשים שגרמו למפולת סלעים, וזה מה שגרם לתאונה", מתאר דניאל, "אבי והמטפסים האחרים כנראה הידרדרו עם המפולת בלי יכולת לאבטח את עצמם. הם נמצאו קרוב לתחתית ההר".
מיכאל לויאנט, בן 46 במותו, עבד כמהנדס בחברת קואלקום בפארק מת"מ שבחיפה. חבריו לעבודה תיארו אותו כאיש מקצוע מבריק ומוכשר וכאדם נעים הליכות. "אבא היה מאוד חכם, מאוד נועז והרפתקן", מספר דניאל, "תמיד הלך לקראת הרפתקה נוספת. זה היה בליבו. הוא עלה לארץ בגיל 21 בלי כלום והצליח לבנות את עצמו כמעט מאפס, להסתדר פה ולחיות חיים שלמים ונוחים. הוא עבד קשה כדי שתהיה לו האפשרות לדאוג לנו כמה שיותר ולקחת אותנו למקומות שונים. הוא היה משכיל מאוד, ספורטיבי, התנסה בכל ולא היה תחום שלא שלט בו. היה הרבה מה ללמוד ממנו".
לאחר האסון, דניאל הופתע מהגישה האנושית והאכפתית בצבא. "הייתי בבית כשבועיים. בצבא נתנו לי זמן ואיש לא הלחיץ אותי שאחזור. חזרתי לאחר שהיה לי קשה להיות בבית. כל חבריי היו בצבא וזה הכביד עליי מאוד, למרות שהם באו לבקר אותי. בהתחלה כל המחלקה שוחררה כדי שיוכלו לבקר אותי. גם בהלוויה הייתה משלחת מהפלוגה, ובשבעה הגיעו מפקד הפלוגה, מפקדים נוספים וחברים ששירתו במקומות אחרים ושוחררו כדי שיוכלו לצאת לבקר אותי. כשחזרתי לצבא, מפקד הבסיס זימן אותי לשיחה ודיבר איתי על האופציות שעמדו בפניי להמשך השירות. הוא אמר: 'אם יהיה לך קשה, אנחנו כאן בשבילך. תבחר לעצמך תפקיד מקל יותר אם לא תוכל להישאר בלוחמה'. אחר כך סייעו לי בתהליך של חייל בודד ומיצוי זכויותיי. מש"קית הת"ש, רוני, הייתה מדהימה, אכפתית ומקצועית. הודיתי לה המון אחרי התקופה ההיא, והיא התקשרה גם אחר כך והתעניינה בשלומי".
כיום דניאל הוא לוחם בגדודים וגם מתשאל קרבי בזמן הפעילות המבצעית באיו"ש. "אני הגורם המגשר בין הצדדים במעצרים. מעבר לזה, אני לוחם בחיל הנדסה, תופס קווים מבצעיים, וכל קו דורש משהו שונה, על כל ההשלכות של מוכנות למלחמה".
סדר בחיים
לפני חצי שנה עבר לויאנט עם אחיו החורג, לב (27) לגור בדירה שכורה בפרדס חנה ויצר לו מעין משפחה חלופית. "זה היה משילוב של שיקולים כלכליים, משפחתיים וחבריים", הוא מתאר, "רבים מחבריי הקרובים גרים באזור הזה, ובנימינה קצת יקרה. לב מאוד עזר לי במהלך השנה האחרונה, נפשית ופרקטית. הוא תמיד שם בשבילי כשאני צריך עזרה. אנחנו מאוד אוהבים וקרובים אחד לשני, אבל כיום אנחנו לא זוכים לראות אחד את השני במהלך השבוע. הוא עובד שעות רבות ואני בצבא. אנחנו נפגשים בדרך כלל לארוחת שישי – אני, לב, בת זוגו ובת זוגי. אני בקשר גם עם המשפחה המורחבת, אך הם רחוקים יותר פיזית, ויש משמעות גדולה לגרעין המשפחתי שיש לי בבית".
בנובמבר 2018 עתיד דניאל לסיים את השירות וכמו כל צעיר נורמטיבי יש לו כבר תוכניות. "אני מניח שטיול אחרי צבא, עבודה, אוניברסיטה. במהלך השנה האחרונה הייתי מכוון להסדרת חיי. אין לדעת מה צופן העתיד, אבל אני מניח שאלך בעקבות אבא והמשפחה שלי, שההשכלה בה היא ערך. אני מקווה שלא אאכזב. הרבה אנשים מגיעים בצבא למצבים קשים בגלל משברים משפחתיים. טראומות משפחתיות הן לא דבר שמח. אנשים מוותרים על החלומות שלהם בגללן, מוותרים על מסלולים שהם נמצאים בהם. זה לא דבש, אבל צריך ללמוד לתפקד, ויש המון עזרה מאנשים סביב. אני ויתרתי על החלום להיות מפקד, אבל אני שמח שנשארתי לוחם. אנשים מפחדים שיפנו אליהם את הגב במקרה של משבר, ומניסיוני, אני יכול לספר שזה לא קרה, לא בצבא ולא בבית. למדתי שצה"ל, למרות התדמית הבירוקרטית המנוכרת שלו, מורכב מבני אדם".
