יום ראשון , מאי 26 2019
בית / שרון / כרכור / באהבה ובאמונה
יותם יזרעאלי (צילום: אלה פאוסט)
יותם יזרעאלי (צילום: אלה פאוסט)

באהבה ובאמונה

תכנית המציאות "חתונה ממבט ראשון" נמצאת בימים אלה בעיצומה של העונה השנייה שלה בארץ, וזוכה להצלחה מרשימה ולרייטינג גבוה. בתכנית 'משדך' צוות מומחים בין אנשים זרים המחפשים זוגיות, עורך עבורם טקס חתונה בו הם נפגשים לראשונה, ומיד אחריה שולח אותם ל"ירח דבש" של מגורים משותפים, המהווה תקופת ניסיון שבסיומה הם מחליטים האם להישאר ביחד ולהמשיך בזוגיות שהתחילו בה, או להיפרד.

יותם יזרעאלי, תושב פרדס חנה, מפציע בתכנית לדקות קצרות אך משמעותיות, כשהוא עורך את טקסי החתונות, שנעשים במסגרת של מסיבת חתונה לכל דבר ובנוכחות בני המשפחות. הטקסים אינם תקפים כנישואים לפי כללי הרבנות ולפי חוקי מדינת ישראל, ומאפשרים לזוג להיפרד ללא צורך בגירושים לאחר תקופת הניסיון, ועם זאת הם מושקעים, לא מרגישים כמו 'משחק' ובהחלט לא כמו הליך פורמלי קר. יש בהם תחושה של התרגשות רומנטית מיוחדת של בני הזוג, דווקא משום שהם רואים זה את זה לראשונה, והתחייבות לעשות ניסיון רציני. הסטטיסטיקות של העונה הראשונה מראות שהזוגות המשתתפים בתכנית נפרדו בתום התהליך, אבל האם זה אומר שהניסיון לא ראוי? ואגב, האם הרעיון "חתונה ואז אהבה" הוא כל כך זר להיסטוריה האנושית?

"הרעיון של חתונה שלא מבוססת על אהבה הרבה יותר עתיק מחתונה שמבוססת על אהבה", מאשר יזרעאלי. "בעידן המודרני הרעיון הוא שמתאהבים ובוחרים לפי זה, ולדעתי זו אחת הסיבות לכך שיש כל כך הרבה מקרים של גירושים. אנשים מתנים את הזוגיות בתחושת ההתאהבות, וכשזה כבר לא קורה, מפרקים את הנישואים. מהתכנית עולה שאהבה היא משהו שדורש עבודה. באחד הטקסים בתכנית אמרתי לזוג: 'הרבה אנשים חושבים שהסוד לזוגיות מוצלחת הוא אהבה, אבל זה לא נכון. הסוד לזוגיות מוצלחת הוא מחויבות'".

הוא נמצא, לדבריו, במורכבות מסוימת מול התכנית. "התלבטתי אם להשתתף או לא. אני לא צופה בריאליטי ובטלוויזיה בכלל, וכשהתחיל גל תכניות הריאליטי, כמבקר תרבות הדאיגו אותי ההשלכות שלו. ראיתי את זה כדבר רדוד וכחלק מהחולאים של החברה כיום. אבל כשפנו אלי מהתכנית וצפיתי בפרקים של עונות קודמות בחו"ל ששלחו לי, ראיתי שזה מעניין ועשוי בצורה שמכבדת את המשתתפים. פגשתי את צוות ההפקה והתרשמתי מהם. התכנית מביאה לפריים טיים את הנושא המורכב של הזוגיות ומגישה אותו כדבר שצריך לעבוד עליו. הזוגות המשתתפים עוברים תהליכים מדהימים, אם ניגשים לזה בצורה נכונה. במהלך העבודה בעונה הראשונה הבנתי שאין באמת מתכון לזוגיות, והאנושות לא פיתחה מתכון להתאהבות. התחושה בחתונות האלה היא מטורפת, כי הזוג ובני המשפחות נכנסים לסיטואציה מוזרה וגם מרגשת. גם המצלמות מכניסות את הזוג למקום מוזר, ומצד שני, אין מתכון לאהבה, ואם הם בוחרים לנסות את זה ככה, זה מדהים. אלה אנשים אמיצים מאוד, ויש לי המון הערכה אליהם. זה דוקו-ריאליטי, מתעדים תהליך וכמעט שלא מתערבים בו. המומחים בתכנית אחראים על השידוך, ואחר כך על הליווי והייעוץ הזוגי תוך כדי התהליך שהזוג עובר. התפקיד שלי הוא להיות אחראי על הרגע הראשון בו הם נפגשים. אני שם בשבילם, מרגיע אותם ומאפשר להם לעבור את זה". כחלק מהעניין הוא גם מספר לזוגות לראשונה במהלך הטקס פרטים אחד על השני.

ובכל זאת, הוא אומר, יש מורכבות בכך שהוא הפך למזוהה עם הדברים. "אני באקדמיה הרבה שנים, משקיע המון שעות ומאמצים בכתיבת ביקורת חברתית ותרבותית על נושאים שחשובים לי, ופתאום, כמה דקות בטלוויזיה הופכות אותי למזוהה עם דבר תרבותי אחר. חטפתי המון ביקורת משני הצדדים. הבנתי שאני אדם שהולך לחטוף ביקורת בכל מקרה. לביקורת מהכיוון האורתודוכסי אני כבר רגיל, אבל הייתה גם ביקורת מתוך המיליה שלי: 'למה אתה לוקח את זה למקום הזה', 'למה אתה מרדד'. אבל היום כבר פונים אלי עורכי טקסים, אנשים שמבקשים שאחתן אותם ואנשים שמעריכים את מה שאני עושה. נולדו מזה דברים מבורכים".

עוד סיבה להשתתף הייתה רצון להעביר תפיסה שקשורה להפרדת דת ומדינה. "אמרתי: 'אם אני כבר הולך להיות בפריים טיים טקס בלי רב, אשתמש בבמה הזאת כדי להעביר מסר שקשור לחופש דת, יחסי דת מדינה וחופש נישואים'. המון אנשים נחשפים דרך התכנית לאפשרות של טקס יהודי בלי רב, והחוק היהודי לא מחייב חתונה עם רב. חוק המדינה מחייב חתונה עם אדם שמורשה על ידי הרבנות, כתוצאה מהסכמים פוליטיים. הרבנות קיימת רק כמה עשרות שנים ויהודים מתחתנים כבר אלפי שנים, ואין בהלכה הגדרה למי מותר לחתן ולמי אסור. בטקס החתונה היהודי ניתן לראות שלושה צירים: הציר האישי, הרומנטי, בין החתן והכלה, שמתבטא בטקס; הציר החברתי, שבין הזוג לבין הקהילה, כשהזוג מקים בית בישראל בנוכחות עדים; והציר הרוחני, מול הקב"ה. גם אם בני הזוג לא מאמינים, יש אידיאה, הם מעידים את השמים והארץ על הברית הזוגית שלהם. מכך אפשר לראות שאין מקום בטקס לממסד הדתי ולמדינה. החיבור בין הרבנות והמדינה מייצר המון תקלות ובעיות ביחסי דת ומדינה, כמו חוסר יכולת להתחתן בארץ בין דתות, חיוב לטקס אורתודוכסי והנושא של פסולי חיתון".

יזרעאלי, בן 38, תושב פרדס חנה, נשוי + 4, הוא חוקר דתות ומבקר תרבות, כותב ברשת ובעיתונות מאמרים על דת, כלכלה, מדינה, טכנולוגיה ועוד. כל מה שקורה בעולם רלוונטי מבחינתו, מתוך הזווית היהודית, והוא מגדיר את עצמו כתלמיד. "אני לומד מכל מצב ומכל אדם. אני מקדיש את חיי המקצועיים להתבוננות בחברה ובמדינה שלי. עשיתי תואר ראשון בפילוסופיה יהודית, ספרות וחינוך ובו הוכשרתי להוראת מחשבת ישראל ותנ"ך, ותואר שני בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת תל אביב, בה כתבתי עבודה על המתח התאולוגי שבין מגיה ונבואה בתנ"ך. גם בדוקטורט שאני עושה עכשיו אני מתעסק בנבואה וחוקר קולות נבואיים בהגות הפוליטית הציונית במאה ה-20. הנבואה מרתקת אותי, כי מתחברות בה ביקורת חברתית ותשוקה דתית. החזון של נביאי התנ"ך לגבי העתיד היה תוצר של ביקורת על שחיתות שלטונית, צביעות דתית והתבהמות חברתית. מנקודת מבטי, אנחנו צריכים לשנות את ההגדרות שלנו כיהודים מ'דתי', 'חילוני' או 'רפורמי' ל'כהני' או 'נבואי', ומבחינה זו אני יהודי נבואי. אני גם עורך טקסים, בעיקר חתונות ובר מצוות. לאחרונה התחלתי ללוות נערים לבר מצווה באזור בקבוצות לימוד קטנות. זה תהליך פילוסופי, חינוכי ותורני, מסע גילוי והתבגרות שבו אני מביא להם את הכלים ועולם התוכן שלי סביב השאלה מה זה בכלל להתבגר בעולם של היום, ומכין אותם במקביל לטקס העלייה לתורה ולגילוי האיכויות שלהם כאנשים בוגרים".

בוודאי ניחשתם כבר שאין טעם לנסות להגדיר אותו בקטגוריות הפשוטות של 'דתי או 'חילוני'. "אני מגדיר את עצמי כבעל תשובה, במובן של מישהו ששב לשורשי נשמתו ולטקסים שבהם הוא פוגש את אלוהיו", הוא מחדד. "אני לא בא מבית דתי, ובני משפחה אחרים שלי לא הלכו בדרך זו, אבל ינקתי מאבי ואמי את הערכים היהודיים של מוסר, אכפתיות, אומץ רוחני. ברמה הרוחנית-אמונית תמיד העסיקו אותי שאלות המשמעות הגדולות. כילד הייתי עושה עם אבא שלי שיעורי בית בתנ"ך והייתי מרגיש צמרמורות, מבין את ירמיהו, חווה את הכעס של עמוס, ואז רואה את היהדות כפי שהיא נראית ברחוב ובתקשורת, ולא היה קשר בין הדברים. בצבא שירתתי עם חיילים דתיים, היו הרבה ויכוחים, ודרכם הבנתי שחסרים לי ידע וכלים לנהל את הדיון. זו הייתה המוטיבציה שלי ללכת ללמוד ולהתעמק בזה. הייתי גם במזרח, היו לי שם חוויות דתיות משמעותיות שהובילו אותי לחזור לכאן, וחוויות אינטלקטואליות, פוליטיות ודתיות הובילו אותי לשוב למקורות ולבחור לחיות איתם. שואלים אותי הרבה: 'אתה דתי?' 'מה אתה?', כי אני מייצג משהו לא מוכר ולא ברור. בארץ שאלת האמונה וההשתייכות הדתית היא שאלה פוליטית, שמאחוריה עומדת המחשבה 'תגיד לי לאיזה מחנה אתה שייך כדי שאוכל להחליט אם אני בעדך או נגדך'. אבל האמונה הדתית של אדם היא עניין מאוד אינטימי, כי הקשר של עם ישראל והקב"ה הוא כמו קשר של נישואים, ואת הזוגיות עם הקב"ה אי אפשר להגדיר במונחים כמו 'דתי' או 'חילוני'. יש ימים של מריבות ויש ימים שבהם אתם ב'היי' מטורף. זה להיות בתקשורת מתמדת, להיות מחויב לכנות ואינטימיות ולהיות נכון להתייצב בכל פעם לשיחה כנה. אני שייך לקהילת עם ישראל ואני בקשר עם העבר שלי, עם ההווה שלי ועם אלוהים, ולדעתי זו ההגדרה של יהודי. כשהתארחתי בתכנית של דב אלבוים השתמשתי במושג 'יהדות היברידית', והרבה אנשים אמרו לי אחר כך שזה מגדיר אותם. לדעתי, חשוב שהיהדות לא תהפוך למשהו שמוגבל רק ל'דתי' או 'חילוני', כי זה אחד הדברים הכי מסוכנים וחונקים שיש".

מהי היהדות כיום, מה היא יכולה להיות עבורנו, ולמה אין בארץ כיום ציבור רחב יותר שנמשך להיברידיות? -"חלק מהמשבר שלנו עם המסורת קשור לזה שאנחנו מגדירים אותה במונחים מודרניים, בעקבות המהפכה המדעית", סבור יזרעאלי. "כל החשיבה של העולם המודרני מבוססת על חשיבה של 'אמת' ו'שקר', 'מוכח' ו'לא מוכח'. אנשים חוזרים למיתוסים כדי 'למרוד' בהם, כי אי אפשר להוכיח מדעית את סיפור הבריאה, למשל. אבל מיתוס דומה יותר לכספומט מאשר למסמך היסטורי. הוא לא נועד לומר משהו על אודות אירוע שהתרחש, אלא להיות אמת עקרונית א-היסטורית. גם טקסים הם טכנולוגיה יעילה להצפנה של מידע ולמסירתו, כך שתמיד יהיה אפשר למשוך ממנו את החוכמה. אני מלמד בהרצאות ובקבוצות לימוד. אחת מקבוצות הלימוד של הבוגרים היא 'פרשות דרכים', קבוצת לימוד שבועית של פרשת השבוע שמתקיימת בפרדס חנה. פרשת השבוע היא בסיס ללכת ממנו למקומות שונים, להבין את עולמנו ואת עצמנו. התורה היא לא רק ספר, היא חוכמת חיים קוסמית שכל אדם יכול למצוא בה את חלקו. אנשים אומרים שבעקבות הלימוד הזה הם חווים גילוי משמעותי, זה מיישב להם דיסוננס עמוק, מגשר על דברים ומשחרר אותם, ובשבילי זאת זכות גדולה להיות חלק מתהליך הריפוי החברתי-תרבותי החשוב הזה".

מה צריך לקרות בדרך לריפוי, ומה משמעותו? -"לשפה היהודית כיום אין את המונחים הנדרשים למורכבות של אמונה, ואני חושב ששפה יהודית חדשה צריכה להיוולד מתוך התורה. אנחנו נמצאים במשבר זהות שבגללו אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים פה. כשנבין מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה ומה האפשרויות שלנו, ייפתחו נתיבים לפתרון של הרבה בעיות. אנחנו לא חייבים להיות דתיים או מסורתיים, אבל אנחנו לא יכולים לחשוב שהדברים ייפתרו אם רק נהיה אוניברסליים וזהו. יהיה הרבה יותר מכובד אם נוכל לבוא לשכנים שלנו ממקום שמבין את המסורת שלנו, מי אנחנו ומה אנחנו רוצים, ויש לי תחושה שזה גם יעבוד יותר טוב. כדי להגיע לשם אנחנו צריכים להעז לשאול שאלות ולפגוש את עצמנו במקומות שאנחנו לא מעזים לפגוש. אם נעשה את זה, נגלה שזה הרבה פחות מפחיד והרבה יותר מרגש ממה שנראה לנו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *