לבעל בית המכירות מורדי אלון, שמעריך ומוכר חפצי אמנות תחת שלל פלטפורמות אינטרנטיות, יש את המבט הזה של רעב בעיניים. שקשה לתאר אותו במילים, אבל קל לתאר אותו בהרגשה: הנה, עומד פה מישהו שלא מוותר בקלות ונוגס את דרכו קדימה. בנחישות.
בעברו, נחשב אלון, 49, נשוי ואב לשלושה, לילד פלא: הוא החל את דרכו העיתונאית בגיל 16 בלבד, ברשת המקומונים של ידיעות תקשורת, הפך תחקירן ברשת שוקן ועשה את השירות הצבאי בעיתון במחנה.
משם המשיך למגזין "7 ימים" ואז עצר. "בגיל 27, הייתי אב לילד ופתאום קלטתי שאני לא רואה אותו בכלל. אז עזבתי מהיום להיום, אפילו לא נתתי חודש".
משם המשיך והתגלגל לכתיבת ספר, הקמת הוצאת ספרים, נפילה, עבודה כשכיר בעריכת תוכן והקמת בית מכירות של פריטי אספנות.
"אני אימפולסיבי", הוא מודה. "מה שאני אוהב אני לוקח ומה שאני לא אוהב, אני עוזב. אז היום אני בעסקי האספנות והקורונה עושה לי טוב. יש לי עליה של 30 אחוזים במכירות, כי כולם יותר בבית וזה מביא לי פרנסה".
בארטר עם יהודה פוליקר
אלון, המגדיר את עצמו כאספן כפייתי מילדות של עיתונים נדירים ועטיפות מסטיק, החל את עסקי האספנות שלו ב-2012. הוא עבד אז כיועץ התוכן של נייקי ישראל. זה היה אחרי הנפילה הכלכלית שלו, אליה עוד נגיע בהמשך.
"הרווחתי אז הרבה כסף" הוא מספר, "זה היה כלוב של זהב. אבל ידעתי שאחזור להיות עצמאי".
וזה קרה במקרה, או לפחות כמעט. מאמר עם יהודה פוליקר שקרא אז, בו נזכר פוליקר בבית הקולנוע יובל שבקרית חיים, עשה לו את זה. ואלון מצא את עצמו בקולנוע הישן ההוא, שחיבר גם אותו לילדותו שלו. בבית הקלנוע הנטוש נתקל בכמה כסאות קולנוע של פעם, והשאר היסטוריה.
אלון: "יש לי ידיים טובות. אז פירקתי את הכסאות, שיפצתי אותם ושלחתי צילום שלהם לפוליקר".
יחצ"ני מאוד מצדך
"כן. וזה עבד: פוליקר טלפן אלי ושאל מה דעתי על בארטר: שני כסאות בתמורה לשני כרטיסים להופעה שלו. ובסוף ההופעה, ניגש אלי מישהו ובקש שני כסאות נוספים".
מהר מאוד, מצא אלון את עצמו עמוק בעסקי האספנות, כשהוא נודד בין בתי קלנוע, שווקים ומפעלים נטושים ומציל מהם שכיות חמדה נטושות ששוות הרבה מאוד כסף.
"הבנתי שלאנשים יש צורך חזק להתחבר לעבר ומשם המשכתי", הוא אומר.
אלון: "כל החברים שלי התנדפו"
אלון הוא טיפוס שנופל וקם בכל הכוח. והנפילה הגדולה שלו, שהתרחשה ארבע שנים לפני שהחל את עסקי האספנות, היתה כואבת. והחלה בכלל בסיפור הצלחה:
הוא כתב ביחד עם חברו הטוב אמיר דורון בשנת 2001 את הספר "הוצא מהקשרו" – שכלל אמרות שפר מגוחכות יותר או פחות של כדורגלנים. כגון: "אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד" ( משל אלון מזרחי) או "לא ייתכן שהמשטרה תיקח את החוק לידיים" (יו"ר קבוצת בני יהודה).
הספר נדחה על ידי 13 הוצאות הספרים שפנו אליהן. אבל השניים לא התייאשו והוציאו אותו בהוצאה פרטית.
זה היה שוס. 40 אלף עותקים נמכרו, ראיונות בתקשורת החלו והתחושה הכללית היתה של "אגו וגם הנאה", כמו שמגדיר אותה אלון. ואחרי שיצאו שתי מהדורות נוספות של הספר, הוא החליט לפתוח הוצאת ספרים.
"זה הלך נורא טוב במשך שבע שנים", הוא משחזר, "ואז ב-2008 השוק השתנה, התחילו המבצעים של ארבעה במאה וקרסתי".
הוא חזר מטיול בדרום אפריקה ביחד עם חבר, כשהתקשרו אליו מהבנק, כדי להודיע שלא מחדשים לו את מסגרת האשראי. "ואז, כמו מגדל קלפים, התפרקו לי החיים שבניתי", הוא אומר.
"עיקולים, כינוס נכסים, אפילו את הדרכון לקחו לי. אז החזרתי את הכסף לבנקים, היו לי ארבע שנים קשות וכל החברים שלי התנדפו. כבר לא הייתי 'בלוול' שלהם. הם דברו על דירות בברלין ואוטו ב-400 אלף שקל ולי כבר לא היה כלום".
מסמכים נדירים של עופרה חזה, כוורת ויוסי בנאי במזוודה ישנה ביפו
היום הוא במקום אחר. קונה, מוכר ובעיקר מחפש מציאות.
"חלק מהעבודה שלי, זה לזהות את המציאות האלה", הוא אומר ומגלה שפעם באחד השווקים מצא מטבע זהב בתוך ערימה של מטבעות ישנים.
ואמרת למוכר?
"לא. שאלתי אותו רק כמה עולים המטבעות והיה לי נחמד שבתוכם מונח מטבע ששווה 800 שקל. הידע שלי הוא כוח".
אילו מציאות מצאת עוד?
"בתוך מזוודה ישנה ביפו, מצאתי לא מזמן כל מיני מסמכים עם חתימות של אריק איינשטיין, את הפרס של פסטיבל כינור דוד שקיבל יוסי בנאי את הסכם השותפות של להקת כוורת משנת 73' ואת הסכם האמרגנות הראשון של עופרה חזה. לפני שבועיים העליתי את כל אלה ואחרים למכירה פומבית. הפרס של בנאי נמכר ב-800 דולר. ההסכם של כוורת ב-750 וההסכם של עופרה חזה ב-500.
מי משלמים לך סכומים כאלה?
"אספנים הם אנשים שבדרך כלל הפרוטה מצויה בכיסם. בבית המכירות שלי, רשומים 2500 אספנים".
בני 50 פלוס בעיקר?
"לא רק. יש גם דור צעיר. שלא אוסף קרמיקה ישראלית של שנות ה-50 ופורצלנים, אלא אלבומי קלפים של שנות ה-80. על קלפים של חבורת הזבל, ישלם אספן כזה 600 דולר".
ולסיום: מה יעלה הרבה כסף בעוד 10 שנים?
"סיכות דש של הבריגדה ושל צה"ל יגיעו לסכומים מאוד גבוהים וגם כרזות ישנות של קולנוע ישראלי. וכדאי גם להתחיל לאסוף אלבומי קלפים של סופרגול: המותג הזה הפסיק לייצר קלפים חדשים והקיימים-יהיו שוים הון. בכללי, אני ממליץ לא לזרוק כלום. לא ניירת, לא סיכות ולא תעודות עד שלא בודקים כמה הם שווים בשוק האספנות".
יש לכם סיפור? דברו איתי.
[email protected]
הישארו מעודכנים באתר בלינקר או בפייסבוק חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס


