בית / חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס / תרבות ופנאי בחדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס / "המלחמה טרפה אצלי את כל הקלפים, השאירה בי צלקות ושריטות"

"המלחמה טרפה אצלי את כל הקלפים, השאירה בי צלקות ושרי...

אחד הסרטים היותר מעניינים שהוקרנו בפסטיבל "ימים של קולנוע" שנערך בבנימינה גבעת עדה בשבוע שעבר, היה סרטו של אלעד דוידוביץ' …
"אסור לך לשנוא אף אחד". ווהיב אל חטיב ודוידוביץ' שיקוביץ' (צילום: גלעד לוין)

אחד הסרטים היותר מעניינים שהוקרנו בפסטיבל "ימים של קולנוע" שנערך בבנימינה גבעת עדה בשבוע שעבר, היה סרטו של אלעד דוידוביץ' שיקוביץ', "שובר שמירה". הסרט, עליו עבד דוידוביץ' שיקוביץ' במשך חמש שנים, יצא לפני שנה וחצי וזכה במקום השלישי בתחרות הסטודנטים בפסטיבל דוק אביב 2016.

הסרט עוסק בדילמה של דוידוביץ' שיקוביץ' – האם להמשיך לשרת במילואים. מי שעוזר לו – בסרט ובמציאות – ללבן את העניין עם עצמו, הוא האיש שדוידוביץ' שיקוביץ' מגדיר כאביו השני, ווהיב אל חטיב, תושב ברטעה, המייעץ לו כיצד לנהוג בדרך רגישה ואולי מפתיעה עבור חלק מהצופים.

דוידוביץ' שיקוביץ', 33, נולד וגדל בגבעת עדה, לאם ילידת המושבה, גר באזורנו כל חייו ובשנתיים האחרונות הוא גר בתל אביב. בנעוריו למד במגמת תיאטרון בתיכון אורט השומרון בבנימינה, ושם נוצר הקשר בינו לבין אל חטיב. "לא הייתי תלמיד כל כך טוב. לא היה לי כוח להגיע לשיעורים, ורוב הזמן הייתי מבריז לשמורת הטבע רמת הנדיב הסמוכה. יום אחד, כשהייתי בן 14, פגשתי שם בווהיב, פקח בשמורת הטבע שחי בצד הישראלי של ברטעה. עזרתי לו לתקן פיצוץ בצינור, התחלנו לדבר ונוצר קשר מיוחד. היינו שותים קפה, משחקים שחמט ומדברים. בדיעבד הבנתי שהוא נטע בי אהבת אדם וקבלת האחר, וזה השפיע עליי בהמשך. שמרתי איתו על קשר מאוד טוב כל השנים, ואני ממשיך להתייעץ איתו בהכל. יש לו משפחה, אישה מדהימה, שלושה ילדים ונכדים".

"חונכתי לתרום למקום שבו אני חי. ככה זה בגבעת עדה, אין דבר כזה לא לעשות צבא". אלעד דוידוביץ' שיקוביץ'
"חונכתי לתרום למקום שבו אני חי. ככה זה בגבעת עדה, אין דבר כזה לא לעשות צבא". אלעד דוידוביץ' שיקוביץ'

מה חיבר ביניכם?

"אהבה הדדית. הוא האיש הכי טוב בעולם ונתן לי את העצות הכי טובות. בגיל המסובך, 18-14, הוא ידע לקבל אותי ולהקשיב לי, ממש גידל אותי, קיבלתי ממנו כלים שאני משתמש בהם כל יום".

ב-2002 הגיע שלב הצבא. "התגייסתי לשריון ושירתי בעזה ובג'נין לפני ההתנתקות, בתקופה שבה היה מאוד 'חם' באזור. שנה אחרי השחרור, ב-2006,  פרצה מלחמת לבנון השנייה, שבה נקראתי לראשונה למילואים. המלחמה טרפה אצלי את כל הקלפים, השאירה בי צלקות ושריטות. בשטח יכולתי לראות עד כמה הפקודות שמתקבלות אינן הגיוניות, ואתה צריך לדאוג לעצמך. רצו להשיג הישגים, אבל לא פעלו כפי שלימדו אותנו. לא עלה בדעתי לסרב שם פקודה, אבל חשבתי על הדברים בדיעבד. היו סיטואציות של פחד מוות. חבר טוב שלי נפצע עקב טעות טכנית שקרתה בתוך גבולות ישראל".

אילו פקודות נראו לך לא הגיוניות?

"אומרים לך שאתה בטנק שמפנה פצועים, ופתאום אתה מקבל פקודה למלא את הטנק בתחמושת וציוד כי יש לוחמים שנשארו בלי אוכל ומים. ואז מעדכנים שלא צריך כי כבר הצניחו להם, וצריך להיכנס ולפנות את האוכל והמים שהם לא יכולים לסחוב. נכנסנו, לא ניתן היה טכנית לזהות מתי האויב מכוון אליך, המפקד נהרג מטיל שנפל על הטנק ושניים נוספים נפצעו, אחד מהם חבר טוב שלי. נסעתי ונתקעתי בתעלת נ"ט, נשארתי לבד בטנק וכל הצוות יצא החוצה להכניס את האוכל והפגזים, הכל תוך כדי מסך עשן. פחד מוות".

נשמע מפחיד, אך לא נשמע כמו מחדל צבאי. דברים כאלה קורים.

"נכון, הסיפור שלי לא מיוחד ושונה משל רוב האנשים. אבל נכון גם שאחד הדברים הבסיסיים שמלמדים בשריון הוא שכשנכנסים עם טנקים לכבוש שטח, פורסים את הטנקים לרוחב, ובפעולות שלא הצליחו במלחמת לבנון השנייה פקדו להיכנס עם הטנקים בטור, מה שגרם לכך שהטנק הראשון והאחרון נפגעו והשאר נותרו לכודים במטווח ברווזים. זה היה מנוגד לגמרי למה שלימדו אותנו".

"אסור לך לשנוא אף אחד". ווהיב אל חטיב ודוידוביץ' שיקוביץ' (צילום: גלעד לוין)
"אסור לך לשנוא אף אחד". ווהיב אל חטיב ודוידוביץ' שיקוביץ' (צילום: גלעד לוין)

פקודות לא הגיוניות

אחרי המלחמה יצא דוידוביץ' שיקוביץ' לטייל בעולם וכשחזר החל ללמוד קולנוע. "רוב הסרטים שעשיתי עסקו בצבא. במקביל מדי שנה קראו לי למילואים והייתי מתייצב. חונכתי לתרום למקום שבו אני חי. ככה זה בגבעת עדה, אין דבר כזה לא לעשות צבא. גם במילואים הרגשתי שהפקודות לא הגיוניות ומתסיסות את השטח. הבנתי שמילואימניק הוא קודם כל אזרח, וכמילואימניק אתה צריך להפעיל את שיקול הדעת שלך. אתה יכול להביע את דעתך, לעורר את מה שאתה חושב וכל הזמן אמרתי לחברים: 'תחשבו. תפעילו שיקול דעת בשטח'. גם הבכירים עלולים לטעות. המטרה היא לשמור על חיי אדם ולהיות בני אדם גם במחסומים, להקפיד שדברים ייעשו בצורה הומנית ופרופורציונלית. לא לעשות דברים לא הגיוניים ולא להסתמך על 'המפקד אמר לי'. גם מפקד הוא אדם".

זו לא עמדה חריגה?

"אני לא חושב. לא איפה שאני הייתי. לא נתקלתי בקטעים של 'דווקא', אבל עדיין קורים דברים ויש סיטואציות. באחת הפעמים הוצבתי במחסום באזור אריאל. היה שם נתיב שממנו ידעו שעוברים פועלים לא חוקיים ושמחכים להם בארץ. תפקידנו היה לתצפת עליהם מרחוק ולפקח על כך שהם עוברים ולא קורה משהו חריג. המ"פ החליט שהוא רוצה שנתפוס אותם ונרתיע אותם. עשיתי את המשימה פעם אחת ואמרתי מול כולם שאני לא מתכוון לעשות אותה שוב ושאני מקווה שכמה שיותר אנשים לא יעשו זאת. המשימה המשיכה להתבצע בלעדיי, וכמובן ששלושה ימים אחרי שנסגר הנתיב התחילו לזרוק שם אבנים מרוב תסכול".

בסרט "שובר שמירה", שדוידוביץ' שיקוביץ' צילם במהלך לימודי הקולנוע בתל חי ונתמך על ידי יס דוקו וקרן גשר, הוא צילם סיטואציות יומיומיות לא קלות מחייו כחייל במילואים במציאות הישראלית. הסיטואציות מגלמות בתוכן את הקשיים הבלתי פתורים, כגון טקס יום הזיכרון, מעצר חשוד בשטחים, חייל שמסביר בין השאר כיצד לזהות תעודת זהות פלסטינית מזויפת, עימות בין מתנחל לפלסטיני שחיילים מתערבים בו, ויכוחים עקרוניים עם חיילים אחרים, שיחות עם הוריו הסבורים כי חיילים אינם יכולים להחליט עבור עצמם, מחשבות כי לעולם לא יהיה שלום וכי החיבור בין העמים איננו טבעי. בנוסף, דוידוביץ' שיקוביץ' צילם את עצמו במהלך טיפול פסיכולוגי, כשבמקביל גויס למילואים במבצע צוק איתן, ומספר על כך בטלפון לווהיב, המבקש ממנו בדאגה לשמור על עצמו.

לבסוף מגיעה בסרט שיחה אינטימית עם ווהיב שאומר לו: "אסור לך לשנוא אף אחד. כל דבר רע שמפריע לאנשים ופוגע בהם, אסור לך להיות מחובר אליו". דוידוביץ' שיקוביץ': "לגבי השירות במילואים, ווהיב אמר לי שאין לי ברירה, שאני צריך להמשיך לשרת את המקום שבו אני חי". למרות זאת, הסרט מסתיים בקבלת פטור משירות במילואים. "אני מנסה לתרום למקום שבו אני חי ממקום אחר", אומר דוידוביץ' שיקוביץ', "הצטרפתי לארגון 'לוחמים לשלום'. הגעתי למסקנה שלא משנה איך תתנהל במערכת צבאית, זה תמיד יהיה בדרך אלימה. זה העניין במערכת כמו צבא. להסתובב עם מדים ורובים זו אלימות".

אלעד דוידוביץ' שיקוביץ'
אלעד דוידוביץ' שיקוביץ'

אתה חושב שלא צריך את הצבא?

"לא, אני לא חי בסרט שצריך לסגור את הצבא. ברור שאי אפשר מהיום למחר להוריד את הנשק ולקוות לטוב. אבל אני לא יכול להיות חלק מזה. עשיתי זאת עשר שנים. צריך לעשות מאמץ לחבר בין אנשים כדי שאולי יום אחד לא יצטרכו אלימות, להכיר את האנשים, להכיר את התרבות וליצור נקודות חיבור. לפני שנתיים למדתי ערבית מדוברת ונפקחו לי העיניים. זו תרבות אחרת, שאנחנו מתיימרים להבין אותה, אבל אנחנו לא. תמיד משכה אותי בתרבות הערבית החמימות, הכנסת האורחים, הקבלה. קודם כל יגישו לך כוס קפה ויתנו לך להרגיש בבית, מכבדים אותך באופן בסיסי כאדם. ווהיב מוסלמי דתי, והוא אומר שהקוראן קורא לא להרוג מישהו שאחר ממך, ההיפך. אחרי שאתה לומד את השפה, אתה קולט כמה עומק יש שם וכמה זה סותר את הציניות הישראלית-מערבית".

בלי פוליטיקה

ניתן להבין את חששם של אנשים מפני התנגשות בין התרבויות ואג'נדות שונות. למשל, בנושא מעמד האישה.

"בנוגע למעמד האישה, אני חושב שערביי ישראל הרבה יותר מתקדמים מבמדינות ערב. אנחנו מצפים מהם להיות משהו מאוד מתפתח ומתקדם ומתנשאים עליהם. אבל יש שם משהו אחר, וזה הולך לכיוון של התקדמות".

שם הסרט, "שובר שמירה" מזכיר את "שוברים שתיקה". יש קשר?

"לא, התחלתי לעבוד על הסרט הרבה לפני שהתעוררו הקולות של 'שוברים שתיקה', ואין לי קשר לפעילותם. אני לא מכוון לצד הפוליטי".

ווהיב ראה את הסרט?

"כן. הפעם הראשונה שבה הוא והוריי ראו את הסרט הייתה גם הפעם הראשונה שבה הם נפגשו. זה היה מאוד מרגש עבורי, כולנו התרגשנו. מאז הוא הגיע כמה פעמים לבקר בגבעת עדה והקשר התחזק".

בימים אלה עובד דוידוביץ' שיקוביץ' על שני סרטים – סרט דוקומנטרי במימון הד סטארט שעוסק בדודיו שפתחו מלון דרכים בניו זילנד, וסרט נוסף המצולם כולו דרך המרפסת שלו בתל אביב ומדבר על פוסט טראומה, מעין המשך ל"שובר שמירה".

בדוק גם

הרב הרצל באירוע בנצרת עילית עם ראש העיר (צילום ישראל פרץ)

"אני לא רב העיר נצרת"

מבהיר הרב הראשי של נצרת עילית ישעיהו הרצל, שלא פעם השתתף באירועים רשמיים ובטעות הוזמן לברך בשם העיר השכנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *