את סא"ל הררי הכירו כולם בשם החיבה ברי. ברי, בן 45 במותו, הותיר אחריו את רעייתו רונית וילדיו מור, התאומות שיר ונוי וסתיו. לאחר מותו סיפרו חבריו לכיתה מבית הספר איתמר שהוא אהב ללכת למילואים ולעזור כשצריך. בפינוי לבנון התנדב ונסע ברגע האחרון לצפון כדי לעזור לחבריו אנשי צד"ל. כשזומן למילואים אף פעם לא קיטר היה והיה גם בין הבודדים בני גילו ששירת במילואים.
בשבוע שבו היה צריך לסיים את שירות המילואים שלו כמג"ד בגולני בגבול הצפון הוא ביקר בשבת בבית. בבוקר המקרה התקשר הביתה, ובשיחת טלפון עם ילדיו הבטיח להם שהוא מגיע. ילדיו לא תיארו לעצמם שזו תהיה השיחה האחרונה שלהם עם אביהם. "אבא חינך אותנו לערכים של אהבת הארץ, הוא נטע בי את המוטיבציה ללכת לקורס קצינים ולשרת בקבע", סיפרה אז בתו מור.
הררי נהרג ב-3 באוגוסט מירי צלפים לעבר עמדת חפ"ק שבה שהה, בעת שצפה בעבודות לגיזום השיחים בסמוך לגדר גבול הצפון. בתקרית בה נהרג הררי נפצע באורח קשה מפקד פלוגה במילואים, סרן (במיל') עזרא לקיה מכפר הריף שפונה לבית החולים רמב"ם. "אתה מרגיש מוכן לקבל את הפיקוד על הגדוד?", שאל הררי את מי שהיה אמור להיות מחליפו, סא"ל אורי חגי, באימון החטיבתי שקדם לתעסוקה המבצעית בשנת 2010. חגי: "אני זוכר בעיקר את הקושי שלו לדבר על זה, את הכאב שלו באותה שיחה כשדיברנו על כך שהוא לא יפקד על הגדוד יותר. מערך המילואים נשען תמיד על ערכי התנדבות ותרומה. אלו המחליטים לשרת במשימות פיקוד ולחימה עושים זאת מתוך ערכי שליחות ואהבת הארץ. ברי היה דוגמה ומופת לאלו שבחרו בדרך זו. הנכונות והמסירות שלו להיקרא ולהיקרע כל פעם מחדש מהעבודה, ובעיקר מחיי המשפחה, היוו סוג מיוחד של מחויבות ותחושה עמוקה של שייכות ואחריות".
הסיפור המלא יתפרסם מחר ב:"חדשות נתניה".
