במוצאי שבת האחרון, במרכז הקהילתי קיסריה, נערך המופע "עד אלייך", מסע אל נשמתה של אישה. המופע הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין שלוש נשים יוצרות, כולן תושבות פרדס חנה כרכור: הרקדנית והכוריאוגרפית סיגל זיו, הזמרת והמוזיקאית שרון בן-צדוק, ואלהיה אייל מור, מספרת סיפורים ואומנית המילה המדוברת.
הן יצאו עם המופע בנובמבר האחרון והופיעו פעמיים בתל אביב, בתיאטרון ענבל ובבית היוצר, שם הייתה לו הצלחה גדולה. עכשיו הן רוצות להופיע קרוב לבית. "חיפשנו כמה חודשים איך להביא את המופע לאזורנו, וזה המקום המותאם ביותר שהצלחנו למצוא, מבחינת מקום ועלויות", מסבירה שרון בן-צדוק. "אנחנו יוצרות עצמאיות ואין מאחורינו עמותה או ארגון. היינו שמחות אם היו מחבקים אותנו ומזמינים אותנו להופיע בכל מתנ"ס ומקום מתאים באזור".
המופע מספר סיפור אוניברסלי וכללי של תהליך השתחררות של נשמה, שיש בו גם כאב, ולמרות התזמון של המופע בקיסריה שנערך סמוך ליום האישה (8.3), היוצרות מייעדות אותו לא רק לנשים. "זה מסע אל נשמתה של אישה, ולא רק אישה, גם איש", מתארת שרון. "אני מניחה שכולנו מגיעים לשלבים מיוחדים בחיים שבהם אנחנו אומרים 'משהו בחיינו צריך להשתנות'. המסע הזה מתאר את השתלשלות הארועים מרגע שבו אדם מקבל את 'סטירת הלחי' שגורמת לו להרגיש שהוא חייב לשנות וזה לא יכול להמשיך ככה. מדובר בשינוי דרסטי. זה יכול לקרות בהרבה סיטואציות בחיים, כמו גירושין או מחלה. מרגע שמחליטים על שינוי קורים הרבה דברים ושלבים בדרך, והמופע עוקב אחריהם".
תקצר היריעה מלתאר את כל התהליך המתרחש במופע, אבל שרון נותנת טעימה ממנו: "בהתחלה יש את הפחד והתחושה שהכל מתמוטט סביב, הנפילה, התקווה של האדם שהוא עושה את הדבר הנכון ולא הורס את חייו וחיי אחרים סביבו. בשלב הבא, אחרי שיצאנו לדרך, יש תחושה של אופוריה ושחרור: 'אני אדון לעצמי, מגיע לי'. אחרי האופוריה מגיעה איזו ירידה לקרקע, אחרי שחשבת שכבר הגעת ומצאת. ואז מגיעה הפנייה שבה אני שרה במופע 'התשמע קולי'. זה יכול להיות למישהו, ויכול להיות לבורא. השיר הבא במופע מדבר על כך שכל עוד האהבה שוכנת בי, הנשמה תמלאני. במצבים של שינוי אנחנו מחפשים את החיבור הזה. המופע מסתיים בשיר 'הללי'. התקווה שלנו במופע היא שכל אחד ואחת ימצא בו את עצמו ויגיד 'אני אוהבת את עצמי, מקבלת את עצמי, יש לי מה לתת ואני יכולה'".
סיפור המופע נכתב ברובו על ידי שלושת הנשים, למעט מספר טקסטים שכתבה קרן שפע לב, תושבת פרדס חנה כרכור, ועוד טקסטים של משוררת. את כל השירים במופע כתבה שרון בן צדוק, למעט השיר "זמר נוגה (התשמע קולי)" של המשוררת רחל. ואת המוזיקה כתב אייל פארן, בעלה של שרון, למעט המנגינה העממית-אלבנית שלפיה היא שרה במופע את "זמר נוגה".
"נפגשנו פעם בשבוע במשך שנה וחצי ובנינו את הסיפור", היא מתארת. "הכל התחיל כשסיגל פנתה לאייל שיעשה לה מוזיקה למופע מחול. אייל הציע שתשמע שירים שאני כתבתי. התחלנו לעבוד ביחד ולהרחיב את השירים שלי למחול. והרגשנו שחסר הסיפור, החוט המקשר. השירים שאני כותבת מדברים על נשיות מצד אחד ועל רוחניות מצד שני. על החיבור ביני לבין הנשמה, מי אני ומה זו הנשמה שלי. סיגל התחברה אליהם, וחיפשנו לחבר את הדברים האלה לסיפור אחד. התחברנו עם אלהיה ונוצר סיפור מסע.
"אנחנו בעולם יותר מקבל ומכיל, אבל נשים הן מרַצות מהשורש, כבר אלפי שנים. עדיין לא נותנים לנשים להתבטא, לתת את מה שיש להן ולהשמיע את קולן. אני רואה את הכאב ואת השמחה שפורצת מהנשים בקהל בסוף המופע. הרבה נשים אמרו לי שזה מופע שהוא ריפוי, וגם אני חושבת ככה. גם לשלושתנו הסיפור הזה מגיע ממקום אישי לחלוטין. כל אחת הביאה מהמקום האישי שלה, אבל איכשהו, הפרטים אף פעם לא עלו, ועד היום כל אחת מאיתנו לא יודעת מה הסיפור של השניה והשלישית לפרטיו. זה לא נחוץ".
החיבור האישי של שרון לסיפור הוא בשינוי העמוק שעשתה לפני כ-20 שנה. "הייתי במקום נהדר כביכול כזמרת: הייתי חברת להקת טיפקס במשך שלוש שנים, היו לי חיים טובים, אבל רציתי יותר מזה. מתוך כל העושר והאינטנסיביות שבעבודה והחיים, בפנים לא היה אושר ולא ידעתי למה. יום אחד ישבתי ודיברתי אל אלוהים. אמרתי לו 'זהו? בשביל זה נתת לי את המתנה הזאת, את השירה? תראה לי את הדרך, חייב להיות משהו מעבר לזה'. אומרים 'היזהר במשאלותיך, וכשאתה מבקש, דע לבקש בצורה מדויקת, כי תקבל את מה שתבקש'. אני גיליתי אז את המוזיקה ההודית הקלאסית, עזבתי הכל – קריירה, בית – ונסעתי בגיל 27 להודו, ללמוד שירה הודית קלאסית. עברתי שם מסע ריפוי מדהים דרך השירה. כל מה שחשבתי שאני יודעת על שירה ועל עצמי כזמרת התנפץ שם והתחלתי מהתחלה.
"בהתחלה הייתי חולה בברונכיט כרונית שסחבתי כבר שנים לפני כן. זה היה קורה לי לפחות 3-4 פעמים בשנה והיה עובר רק עם אנטיביוטיקה. אחד המורים המדהימים שהיו לי בהודו אמר לי לעשות תרגיל הדהוד כל בוקר. הייתי קמה כל בוקר ועושה את התרגיל. החלטתי שלא אקח יותר אנטיביוטיקה ועשיתי את התרגול כל בוקר, הייתי מהדהדת צלילים. הוצאתי כמויות מטורפות של ליחה מהגוף, וכעבור מספר חודשים המחלה עברה ולא חזרה יותר כבר 20 שנה. אמרו לי תמיד שברונכיט הוא רגשי, אבל לא ידעתי איך לטפל בזה, ועם השינוי, משהו במבנה הנפשי שלי מאוד התחזק. הבנתי שקיבלתי מתנה מדהימה: אני יכולה לטפל בעצמי בכל הרבדים דרך הקול. מאז אני מלמדת את התחום, ורואה את השינויים שאנשים עושים דרכו".
