fbpx
Netanya, IL
31°
Sunny
14h15h16h17h18h
30°C
30°C
29°C
29°C
28°C

דייט עם מיכל | רוני (פנטנש) מלכאי מחברת הספר ״עוצמה שחורה יהודי אתיופיה והמסע לשוויון״

"צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי/יש לי חלום בחלומי, בחזוני, נהיה כולנו עיוורים לצבע, חירשים למבטא, תתרנים לריח. כל אלה היו ויהיו חלק מאיתנו - הצבעים, הריחות, המבטאים, כל התרבויות כולן. אך במקום להבדיל ולהפריד ביניהן, הן ינוחו להן יחדיו בקדירה. כל אחד ישמור על טעמו, אך יחד הם יהפכו לשלם, לירוסלם, הגדולה מסך חלקיה. ירוסלם אשר תחובר לה יחדיו". כך חולמת רוני (פנטנש) מלכאי, מחברת הספר *עוצמה שחורה יהודי אתיופיה והמסע לשוויון*
רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

רוני היא זן נדיר של אישה, אשת תקשורת פעילה ויזמית חברתית, עו״ד, מנחה ומרצה, פשניסטה מרשימה עם חיתוך דיבור כובש וקול חם שחודר לנשמה. מלאה כריזמה,  בשנים האחרונות היא משגררת את הקהילה האתיופית מתוך שליחות עמוקה ופועלת לקידום שוויון ולצמצום פערים חברתיים.

באצילות נפש ובנועם אסרטיבי היא משתפת במסעה האישי כילדה שעלתה ארצה במסע הרואי ברגל דרך סודן יחד עם משפחתה.

היא בעלת תואר ראשון במשפטים LL. B. מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בהצטיינות במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית. ניהלה במשך כעשור את אגף הדוברות וההסברה במשרד הרווחה והייתה דוברת המשרד, כיהנה כמנכ"לית הפורום הציבורי כפרי הנוער והפנימיות, וגם הייתה כתבת ומגישה בחדשות 10.

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

האמת שאתה לא יכול לצאת אדיש מהמפגש איתה. ראיינתי אותה לפני מספר שנים כשכיהנה כמנכ"לית הפורום הציבורי כפרי הנוער והפנימיות. בסוף הריאיון נכבשתי באישיותה, בשלל כישוריה המרשימים, לפני שנפרדנו אמרתי לה "רוני מקומך בכנסת ישראל". מאז עברו הרבה מים בנהר, היא המשיכה הלאה לעוד פסגות והתמודדה ברשימת יש עתיד לכנסת. בחודשים האחרונים מאז השביעי לאוקטובר היא עושה למען ההסברה הישראלית בארץ ובעולם באנגלית רהוטה ובכישרון רב. לאחרונה השיקה את ספרה עליו עמלה והוא פסגת חייה -*עוצמה שחורה יהודי אתיופיה והמסע לשוויון* המהווה מסמך נדיר. ההשפעה של הספר היא חוצת מגזרים והוא יוצר התעניינות מאוד גדולה בקרב יוצאי אתיופיה בפרט והציבור הרחב בכלל. ספרה מהווה מסמך חשוב מאין כמותו-מתאר את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, את פרשיות העלייה לארץ, את תהליכי הקליטה ואת חטאי המדינה והחברה כלפי הקהילה בתחומים שונים. חשתי  סוג של אי-נוחות בקריאתו ומניחה שגם הציבור יחוש בכך בעוול של כולנו – הממסד, החברות, הקהילות והאזרחים הפרטיים – כלפי אלפים שיישמו ציונות בגוף ונפש. הם יעמדו מול דמויות שמעולם לא זכו להכרה כאסירי ציון או כגיבורים לאומיים. בדיוק כך כתב שי פירון בהקדמת הספר-" ואף על פי כן, ספרה של מלכאי אינו רק סיפור של כאב, של החמצה והדרה. הוא גם ספר של אמונה ותקווה; ביד אומן היא שוזרת בין המסע האישי לבין מסעם של בני הקהילה. ברגישות, אבל תוך הימנעות מרגשנות יתר, היא מבהירה עד כמה גדול החוב של כולנו כלפי בני הקהילה, ומספרת גם סיפור שכורך בתוכו חזון ודרך לשינוי."

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

"אני בוחרת לצאת לעולם בכל יום עם ההבנה שצבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי." היא אומרת בגאווה "הוא יתרון ולא חיסרון. אני בוחרת לנסות להתמקד בדלתות הפתוחות ולא באלו שנעולות, באנשים הטובים שאני פוגשת בדרך– וישנם רבים מספור, שיודעים לפתוח את הדלתות ובוחרים להשאיר את הדעות הקדומות, הקיימות בכולנו, מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות; עוד אני בוחרת להתמקד גם בקידום שינוי ותיקון עולם, בעשיית טוב; בהושטת יד וסיוע לבני אדם, לא משנה מהיכן הגיעו ולאיזו קבוצה הם שייכים.

וכך גם בחרתי לכתוב את הספר הזה. זאת הדרך שבה אני בוחרת ללכת. זה המסע שבחרתי לעצמי – אלפי קילומטרים, שבמבט ראשון נראים כמו מדבר שבלתי ניתן לחציה; אך קילומטר אחר קילומטר היעד מתקרב, והנה הוא כבר באופק. בדיוק כמו הדרך של אבותינו ואמותינו בסודן – ראשיתה בכאב, אחריתה בהגשמה."

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

רוני מקבלת אותי לראיון בביתה בזכרון יעקב. מה שלומך בימים אלה?

בימים אלה אי אפשר להפריד בין האישי לציבורי וכמו כל עם ישראל אלה ימים קשים מאוד אחרי הטבח הברברי שביצעו מחבלי החמאס הנאצים. ואין דרך אחרת להגדיר אותם. הם נאצים. יחד עם כל עם ישראל אני מתפללת לחזרתם של החטופים והשבויים ולשלומם של חיילי צה"ל ששומרים עלינו.

כמו שאמרתי האישי והציבורי מתערבבים להם. אומנם את מראיינת אותי על הספר אבל קשה לי מאוד לא להתייחס לימים העצובים שאנו חווים בתוך הבית פנימה וגם החוצה. ישראל שמצויה במשבר חסר תקדים, מתמודדת גם עם משבר ברחבי העולם. כבר בימים הראשונים לאחר שיצאה ישראל למלחמת הנגד ברצועת עזה, בעקבות הטבח הברברי שביצעו מחבלי החמאס בשבעה באוקטובר 2023, החלו אלפים בכל רחבי העולם לצאת להפגנות סוערות נגד מדינת ישראל. ויהודי התפוצות חווים על בשרם את האנטישמיות המתגברת ברחבי העולם.

והטראומה בתוך ישראל בלתי ניתנת לתיאור במילים. כמעט כל אחד מאזרחי מדינת ישראל, עודנו מצוי בחרדה קיומית, ממשית, לעתיד המדינה – ולעתידו האישי ולעתיד משפחתו. חרדה שתהיה נוכחת עוד שנים רבות. תוך שעות, האדמה עליה עמדנו והבסיס האיתן שהעניקו לנו בטחון מאז ומתמיד קרסו. ואני גם חושבת שאנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית להניע מהלך של תיקון, של החלמה. מהלך שילחים אט-אט את החלקים השונים בחברה הישראלית ויחבר אותם.

אבל גם צריך לזכור שעדיין יש אור בקצה המנהרה כי בתוך הטראומות הללו ודווקא במהלך המלחמה הקשה הזו שפרצה בעקבות הטבח והחטיפות שביצע החמאס, התגלו אט-אט אלומות של אור, בדמות ההתגייסות האזרחית הגדולה והמשמעותית ביותר מאז ימי ראשית המדינה. כל אחד תרם כפי יכולתו למאמץ המלחמתי והאזרחי.

באיזה עשייה את עסוקה/פועלת?

עסוקה בעשייה רחבה המשתרעת על תחומי מומחיות שונים. אני יו״רית של ועדה ציבורית של חברת החשמל המסייעת לחייבים בחובות חשמל. כותבת ב״הארץ״. מתנדבת בסיוע לאוכלוסיות מוחלשות ולבני נוער. מנחה כנסים. וכן מרצה בכל רחבי הארץ בנושאים שונים בתחומי המומחיות שלי- כמו תקשורת, מאבקים חברתיים והדרך לשינוי ותיקון חברתי ומאז פרסומו של הספר אני מוזמנת להרצאות רבות על הספר לכלל האוכלוסייה ולכל הגילאים. הוזמנתי להרצאה גם בספרייה בזיכרון יעקב, שהובילה לימור, מנהלת הספרייה המדהימה.

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

"עוצמה שחורה יהודי אתיופיה והמסע לשוויון* שתפי כיצד נולד הספר, כמה זמן ארכה כתיבתו, ספרי על התהליך ובעיקר על התחושה שליוותה אותך בכתיבתו?

הספר "עוצמה שחורה יהודי אתיופיה והמסע לשוויון", פורסם בינואר 2024 בהוצאת "ידיעות ספרים", והוא נמצא בימים אלה בחנויות הספרים סטימצקי וצומת ספרים. גם בחנויות בזיכרון יעקב.

הספר נולד מתוך ההבנה שחייבים לעשות תיקון הנוגע לנרטיב השגוי המדבר על יוצאי אתיופיה כ"קהילה חלשה״. סיפור העלייה וסיפורה של יהדות אתיופיה הוצג תמיד מהמקום החלש, הפסיבי וזה הנרטיב שהתקבע בחברה הישראלית. וזהו נרטיב הרחוק מהמציאות, הסיפור הזה הוא הכל חוץ מסיפור של חולשה. זהו סיפור של גבורה ועוצמה.

ובניגוד לתפיסות החברתיות, מדובר בקהילה עוצמתית וחזקה שלקחה את גורלה בידה ועשתה את הלא יאומן, היסטוריה בשתי רגליה, צעדה מאוד קילומטרים לסודן, מדינת אוייב, כדי להגשים חלום בן כאלפיים שנה של חזרה הביתה, לירוסלם. והיא גם לא הסתפקה בעליה ארצה, ונאבקת יום יום על זכויותיה למען עתיד של שוויון וצדק ועל מקומה בחברה הישראלית.

הספר נכתב במשך כשנה וחצי והיה לי חשוב, יחד עם החלק ההיסטורי שבו, להאיר בו גם זרקור על המאבקים החברתיים של יוצאי אתיופיה, על אפליה ופערים חברתיים, וגם על ההישגים וההצלחות- כי אני מאמינה שעל מנת לקדם שינוי חובה עלינו להאיר באור השמש את הבעיות והספר גם מציג חזון ודרך לשינוי ותיקון חברתי.

ובימים אלה של מלחמת "חרבות ברזל", בהם אנו חוזים בעוצמות של החברה הישראלית על כל גווניה, הספר מבקש להאיר את הגוון המיוחד והעוצמות של יוצאי אתיופיה. הסיפור הזה הוא חלק מסיפור גדול יותר של כלל עם ישראל, זה שהגיע מכל קצוות תבל והוא חלק מהסיפור של כל יהודי וישראלי.

זהו ספר ישראלי, הכורך בתוכו גם מסע אופטימי לעתיד, יש בו חזון ודרך לשינוי חברתי – לא רק של יוצאי אתיופיה אלא של כל החברה הישראלית, מסע בדרך לחברה טובה יותר.

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

מה הפידבקים שאת מקבלת?

אין לי מילים לתאר את התגובות המרגשות, המחזקות והמפרגנות המגיעות מכל עבר על הספר. ואני מלאת תודה והערכה לכל אחד ואחת מהאנשים שקונים את הספר, ששולחים הודעות, שממליצים עליו, שמעלים פוסטים ברשתות החברתיות תמונות שלהם עם הספר. הם מרגשים וממלאים את ליבי באהבה גדולה.

ההשפעה של הספר היא חוצת מגזרים והוא יצר התעניינות מאוד גדולה בקרב יוצאי אתיופיה בפרט והציבור הרחב בכלל. רוב התגובות שאני מקבלת מדברות על כך שהספר חייב להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. כסוכן שינוי.

אנשים כותבים לי שהם נעזרים בספר למחקרים שהם עושים באקדמיה.

אחרים משתפים שהם קונים אותו כמתנה לילדים שלהם כדי שידעו מאיזו קהילה חזקה ועוצמתית הם מגיעים.

אנשים מעלים תמונות שלהם עם הספר לרשתות החברתיות וממליצים עליו.

יש כאלה ששלחו לי תמונות שלהם עם הספר בטיול בחו"ל.

הוזמנתי להרצות על הספר בזום גם בכנס של אוניברסיטה בארצות הברית – והתגובות שהגיעו משם מדברות על כך  שהספר חייב להיות מתורגם לאנגלית.

וגם מהאקדמיה הישראלית הגיעו חדשות נהדרות לגבי הספר- וכבר שני מרצים באקדמיה- אחד פרופסור באחת האוניברסיטאות והשנייה מרצה במכללה החליטו לשלב את הספר בתוכנית הלימוד שלהם, בסילבוס. וזה הישג עצום לספר.

הסיבות לבחירת שם הספר "עוצמה שחורה"? מה המסר מאחורי השם?

זו שאלה ששואלים אותי הרבה. למה בחרתי בשם "עוצמה שחורה".

בחירת השם היא חלק מתיקון הנרטיב השגוי שאני מבקשת לקדם וליצור שינוי גם דרך הספר- נרטיב הבא לידי ביטוי בדרך שבה משתמשים בשפה העברית בצבע השחור.

חישבו לרגע על שלל הביטויים הבאים, שמשמשים בשפה העברית כמעט מדי יום – בשיחות חולין, בכותרות העיתונים המעצבים את המציאות ומַבנים אותה, בנאומים של פוליטיקאים: ״יום שחור״, ״רואה שחורות״, ״שחור משחור״, "נעשה לי שחור בעיניים", ״עבודה שחורה״, ״השבת השחורה״, ״הון שחור״ ועוד ועוד.

כלומר, בכל אחד מהביטויים הללו השחור מסמל את הרע, הפסימי וכו'.

ולא מדובר רק בשימוש בצבע לצורך תיאור, אלא ביצירת תפיסה חברתית שלמה כלפי האדם השחור. החברה יוצרת חיבור בין הקונוטציות השליליות של הצבע השחור עצמו לאנשים כהי עור.

כי חשוב להבין שהיחסים בין השפה האנושית לחשיבה האנושית הם בלתי ניתנים לניתוק. השפה מעצבת את מחשבותינו ואת האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו, ואם לא ננקה את הרעשים, השפה היפה והמילים שיש בכוחן לברוא יכולות להפוך לחץ חד הנורה מקשת ופוגע ישירות בליבם של המושתקים, אלה שאינם מעצבים את השפה. ועלינו לזכור את המושתקים.

טוני מוריסון, הסופרת הדגולה, זוכת פרס נובל דיברה בנאומה המכונן כאשר זכתה בפרס- על אישה עיוורת זקנה חכמה ושם היא מפרטת את התפיסה שלה בנושא השפה וחשיבותן של מילים והיא עושה זאת דרך ציפור שהמהווה חלק מרכזי בסיפור.

וברשותה של מוריסון, אני מבקשת להציג פרשנות הקשורה דווקא בבחירה שלה בזקנה עיוורת שבעיניי אינה מקרית. היא רוצה לומר לנו שיצירת השפה צריכה להיעשות בעיניים עצומות, באופן צלול ונקי, ללא הסחות. עלינו להתעלות מעל תעתועי העיניים, מעל תפיסות חברתיות שגויות שמנחות אותנו ומבנות מציאות מפלה או גזענית – אף שלא במודע. עלינו לזכור כי בכוחה של השפה להעניק מחסה לחסרי הקול, אך גם לפגוע. ועל כן מוטלת עלינו המשימה החשובה לדחות, לצאת-נגד ולחשוף את השפה המנכרת, המסתירה בתוכה את האפליה נגד אנשים כהי עור.

המאבק בגזענות הוא גם המאבק בשפה ובשינוי השיח, יותר נכון – בשפה המפלה. כי אלו לא רק מילים, אלא שיש לכך השפעה ישירה על הדרך שבה העולם רואה את האדם השחור.

והבחירה בשם הספר "עוצמה שחורה" נועדה לעשות בדיוק את זה- לבצע חיבור בין הצבע השחור לביטויים חיוביים, לעוצמה.

בעיניי המאבק לשינוי השפה- הוא מאבק למען ילדים וילדות כהי עור שיבקשו לדעת מה הורשנו להם. והם ישאלו – האם הושטנו את ידינו? האם חלמנו חלומות ופעלנו למען עתיד טוב יותר למענם?

"עוצמה שחורה" – מה צריך לקרות כדי להגיע לשוויון? 

ברשותך כדי לענות לשאלה זו אצטט מהפרק שסוגר את הספר "עוצמה שחורה" וכותרתו היא "צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי/יש לי חלום" כתבתי כך:

במדינת ישראל הוקם בית לאומי לעם היהודי, בית שהבטיח לקבץ אליו את כל הנידחים מכל קצוות תבל. בית שאליו אחי ואחיותיי, אבותיי ואימהותי יהודי אתיופיה נשאו את עיניהם במשך יותר מאלפיים שנה. התפללו, יצאו לדרך ועברו מסע רגלי הרואי, ולבסוף התקבצו ובאו בשעריו.

כעת, לאחר שהוצגו הבעיות והוצפו האתגרים שאני מפרטת בספר; יש לי חלום. חלום המשותף לכולנו, כל בני האדם המתהלכים כאן. חלום אשר בידינו להגשימו ולהפוך אותו למציאות טובה יותר.

רוני (פנטנש) מלכאי: ״צבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי״ | צילום: באדיבות רוני (פנטנש) מלכאי

בחלומי, בחזוני, נהיה כולנו עיוורים לצבע, חירשים למבטא, תתרנים לריח. כל אלה היו ויהיו חלק מאיתנו – הצבעים, הריחות, המבטאים, כל התרבויות כולן. אך במקום להבדיל ולהפריד ביניהן, הן ינוחו להן יחדיו בקדירה. כל אחד ישמור על טעמו, אך יחד הם יהפכו לשלם, לירוסלם, הגדולה מסך חלקיה. ירוסלם אשר תחובר לה יחדיו. 

בבתי הספר – שבהם מורים ומורות מכל התרבויות– ילמדו את התלמידות והתלמידים על ההיסטוריה והמורשת של כל התרבויות ושל כל התפוצות החיים כפסיפס ייחודי בישראל. יכירו, יריחו, ירגישו, יטעמו את טעמם הנפלא של הסיפורים: מאודסה ומאדיס אבבה, מבואנוס איירס ומבגדד, מניו יורק וממרקש, מווינה, מוולקייט ומתיגראי. הם ישמעו שירים ומנגינות במגוון לשונות, יתבוננו באותיות המרחפות, המרקדות, המרכיבות יחדיו שפה חדשה, משותפת.

הילדות והילדים הללו יקבלו את החינוך הטוב ביותר שיש למדינת ישראל להציע: חינוך ציבורי, איכותי, שוויוני. מקום מגוריהם לא יעיד עוד על סיכויי ההצלחה שלהם, לא ינבא את עתידם המקצועי. כל אחת ואחד מהם תקבל ויקבל הזדמנות שווה: לחלום, לשאוף להיכן שירצה או תרצה – ולהגשים.

בשעות שאחרי הלימודים יזכו הילדים לשעות המגלמות בתוכן את ערך השוויון – בחוגי העשרה, במתנ״סים, בגני משחקים שיגשימו את הזכות של כל ילד וילדה לסביבה אסתטית, בטוחה, ירוקה. לאוויר נקי. בקריית מלאכי כמו ברעננה, בג׳יסר א-זרקא בדיוק כמו בקיסריה, במעלות תרשיחא כמו בכוכב יאיר, בקריית משה ובבני ברק ובאשקלון.

אחר כך, בסיום לימודיהם, יוכלו הילדים והילדות שנהיו לנערים ונערות, לבחור את דרכם לתרום לחברה, להתנדב – בצבא או בשירות האזרחי: כל האפשרויות יהיו פתוחות, פרושֹות בפניהם. יוסרו מחסומי התרבות, ייעקרו פערי המעמדות, וכל צעיר או צעירה יוכלו לממש את השליחות ולעשות טוב בעולם.

בחלומי, שערי ההשכלה הגבוהה, הכבדים, הגבוהים, החלודים מעט, ייפתחו לרווחה ויאפשרו לכולם לא רק להיכנס, אלא גם להרגיש בבית. שם – בחוגים למדעים, אך גם בהעשרה במדעי הרוח– הם יקבעו את עתידם בעצמם. ייבחנו על פי יכולותיהם וידיעותיהם, ימצאו את דרכם בעולם, בהתאם לאישיותם, לאופיים ולנטיות לבם.

בשוק העבודה, בחלומי, אחי ואחיותיי ימלאו את שורות המנהלים והדירקטורים, בדיוק בהתאם ליכולותיהם ולשאיפותיהם, ולא על פי תרבותם ומוצאם. הם יקבלו את ההזדמנות להוביל, להנהיג, לקבוע יחד עם מנהיגים אחרים את דרכה של המדינה עד לשנת המאה להיווסדה – ולמאות השנים הבאות.

בחלומי, נראה רופאות ורופאים, מהנדסות ומהנדסים, טייסות וטייסים, ראשות או ראשי ממשלה ושרים, מרצות ומרצים, קצינות וקצינים, שצבע עורם השחור יהפוך לעניין שבשגרה. לא עוד ״האתיופי הראשון״; לא עוד ״האתיופית הראשונה״. שווים בין שווים, לא זהים אך מאוחדים, מלוכדים יחדיו.

כך תפחת העוינות, יתפוגג הניכור. איש לא ייעצר או יעוכב עוד בשל צבע עורו או שפתו, וההבנה שגנבים ופושעים מגיעים בכל הצבעים תחלחל עמוק עמוק ותצליח לבעוט את הדעות הקדומות, ושוטרות ושוטרים, קצינות וקצינים, ניצבות וניצבים – ומפכ״ל– יהיו אנשים כהי עור שגדלו בקריית מלאכי ובקריית משה, בשכונות הקשות, המורכבות.

כל אלה אינם פנטזיה ולא משאלה הרחוקה כרחוק כוכב הצפון. כמו חלומו המפורסם של ד״ר מרטין לותר קינג, זהו חזון בר מימוש. חזון שתלוי בנו, בכולנו.

גם עלינו, בנות ובני קהילת יוצאי אתיופיה, מוטלת מלאכת התיקון. לא נהיה פסיביים, לא נחכה ליד מושטת. לא נשב ונמתין לשינוי, אלא נקדם אותו. נפעל יחדיו, ניזום – נצעד את אותם אלפי קילומטרים ברגלינו, כדי לעשות היסטוריה ולהפוך את המדינה היפה הזו לטובה ומכילה יותר. נגשים את חזון הנביאים, את חזון אבותינו, את חזון ירוסלם. ואין ספק בלבי, אפילו קל שבקלים, שבכוחות מאוחדים נצליח להזיז הרים ולשבור את החומות.

זו האחריות שלנו, להיות אקטיביים. יותר מכך, זאת המחויבות שלנו. מי יודע אם לא לעת הזאת עלינו לארץ המובטחת, הגשמנו את חלום הכיסופים לציון– כדי ללמד את החברה הישראלית שיעור, כדי להוביל שינוי, להביא גאולה לא במובנה הדתי, אלא במובנה הגשמי, הפיזי, הקיומי. להרבות שלום וטוב בעולם.

יחד נבנה את הזהות החדשה שלנו, העברית, הלאומית, התרבותית, הקהילתית, המשלבת את האתיופיות עם הישראליות. זהות של עוצמה, של הצלחה, של כוח, של מורשת עשירה והיסטוריה יוצאת דופן. של גאווה במוצא שלנו, בצבע עורנו, אך גם בהיותנו ישראלים, לא פחות מכל אחד אחר.

הנני. אישה, שחורה, יהודייה, ישראלית, לא בהכרח על פי הסדר הזה. במשך שנים הוספתי לעצמי שכבות חדשות של זהות, בכל פעם שכבה חדשה המונחת על הקודמת ונטמעת בה. בכל אחת מהזהויות הללו יש מי שלא יאהב אותי, שיחשוב שהוא טוב ממני, שיתנשא מעלי. אני יכולה לבחור לקום כל בוקר ולריב עם העולם, ונראה שיש לי מספיק סיבות לקחת את המורכבות הזו ואת המשא שהיא מביאה עמה ולבחור להתמקד בשלילי, בדלתות שנעולות בפני.

אבל אני בוחרת לצאת לעולם בכל יום עם ההבנה שצבע העור שלי הוא האקס פקטור שלי. הוא יתרון ולא חיסרון. אני בוחרת לנסות להתמקד בדלתות הפתוחות ולא באלו שנעולות, באנשים הטובים שאני פוגשת בדרך– וישנם רבים מספור, שיודעים לפתוח את הדלתות ובוחרים להשאיר את הדעות הקדומות, הקיימות בכולנו, מחוץ לשולחן קבלת ההחלטות; עוד אני בוחרת להתמקד גם בקידום שינוי ותיקון עולם, בעשיית טוב; בהושטת יד וסיוע לבני אדם, לא משנה מהיכן הגיעו ולאיזו קבוצה הם שייכים.

וכך גם בחרתי לכתוב את הספר הזה. זאת הדרך שבה אני בוחרת ללכת. זה המסע שבחרתי לעצמי – אלפי קילומטרים, שבמבט ראשון נראים כמו מדבר שבלתי ניתן לחציה; אך קילומטר אחר קילומטר היעד מתקרב, והנה הוא כבר באופק. בדיוק כמו הדרך של אבותינו ואמותינו בסודן – ראשיתה בכאב, אחריתה בהגשמה. 

שי פירון כתב בהקדמה של הספר- :

ספרה של עורכת הדין והאקטיביסטית רוני (פנטנש) מלכאי מהווה מסמך חשוב מאין כמותו. הוא מתאר את ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, את פרשיות העלייה לארץ, את תהליכי הקליטה ואת חטאי המדינה והחברה כלפי הקהילה בתחומים שונים. קוראי הספר יחושו אי-נוחות. הם יחושו בעוול של כולנו – הממסד, החברות, הקהילות והאזרחים הפרטיים – כלפי אלפים שיישמו ציונות בגוף ונפש. הם יעמדו מול דמויות שמעולם לא זכו להכרה כאסירי ציון או כגיבורים לאומיים. 

ואף על פי כן, ספרה של מלכאי אינו רק סיפור של כאב, של החמצה והדרה. הוא גם ספר של אמונה ותקווה; ביד אומן היא שוזרת בין המסע האישי לבין מסעם של בני הקהילה. ברגישות, אבל תוך הימנעות מרגשנות יתר, היא מבהירה עד כמה גדול החוב של כולנו כלפי בני הקהילה, ומספרת גם סיפור שכורך בתוכו חזון ודרך לשינוי.

רוני (פנטנש) מלכאי זכתה להישגים אישיים רבים, היתה חלוצה בתחומים שונים וניפצה תקרות זכוכית. היא לא היחידה. בני קהילה רבים זוכים להתגבר על המכשולים והחסמים הרבים ולכבוש עמדות בכירות בכל תחומי החיים בישראל.

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות