בית / חדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס / חדשות בחדשות חדרה, כל זכרון, כל הפרדס / יעקב גוטרמן מקיבוץ העוגן ששרד את השואה איבד את בנו רז בקרב על הבופור

יעקב גוטרמן מקיבוץ העוגן ששרד את השואה איבד את בנו רז בקר...

יעקב גוטרמן, חבר קבוץ העוגן, איש חינוך שהתגורר בעבר בבית הספר החקלאי "עירון", מגולל את סיפור הישרדותו בשואה, הספר "עלים מן האש" שכתב אביו במלחמה על פתקים שהס...
אב חד הורי. גוטרמן עם ילדיו טל ורז
אב חד הורי. גוטרמן עם ילדיו טל ורז
גוטרמן ובת דודתו בילדותו בפולין
גוטרמן ובת דודתו בילדותו בפולין

רז גוטרמן, חייל, מקיבוץ העוגן בילה עם חבריו לסיירת גולני בטיול שחרור מהנה בדרום. "ליד המדורה באילת קיבל אבו, מפקד הצוות, הודעת טלפון לשוב מיד צפונה. כשהם עייפים מהדרך הארוכה, יצאו למחרת רז וחבריו לקרב לילי על מבצר הבופור. הם הגיעו לעת ערב וכיבוש הבופור, שתוכנן להתבצע עם שחר, הפך לקרב לילי מר. הטנקים שהיו אמורים לחפות על המסתערים לא הגיעו. הצו ניתן והמלחמה החלה", מספר אביו, איש חינוך, סופר וצייר, חבר קיבוץ העוגן, יעקב גוטרמן.

בדברים שכתב לזכרו של רז מתאר גוטרמן את שקרה ברגעיו האחרונים של בנו: "רז הוצב בראש אחד הטורים, אוחז במקלעו. כאשר חברו מוריס ביקש ממנו להתחלף, רז סירב ורץ קדימה בחשיכה. במטח האש הראשון בעיקול הדרך היו הנפגעים הראשונים. רז וחבריו, אביקם ועמי, נכנסו אל התעלה האימתנית כשהם דבוקים זה אל זה. מאחורי העיקול ארב להם האויב בצרור יריות ומיד אחריו נשמע קול נפץ של רימון. רז ואביקם נהרגו במקום".

רז עם אחותו מיכל
רז עם אחותו מיכל

בן 21.5 היה רז בנופלו. מספרים על רז שאהב לרוץ ריצות שדה, השתתף באליפות אירופה לנוער בברצלונה, והוזמן על ידי נבחרת ירושלים לתחרויות בלונדון וברלין. עקב בעיה רפואית בעקבי רגליו, ייעד אותו הצבא לקורס קשר: "רז התנגד. הוא לא רצה להיות ג'ובניק. הוא שיגר מכתב לרמטכ"ל ואף שקל להפגין מול ביתו. בהתערבות מפקדו בטירונות שכתב עליו: 'הוא בעל מוטיבציה אדירה, כושר מנהיגות ומסוגל לסחוף אחריו מחלקה שלמה', נפתחה לו הדרך לסיירת גולני שם שרת את כל שירותו הצבאי".

להלוויה של רז בקיבוץ העוגן הגיעו אלפים: "מההלוויה הזאת אני לא זוכר כלום. היה שם ים של אנשים". אומר גוטרמן, שכעבור שבועות אחדים יצא להפגנות הקוראות להפסיק את הלחימה בלבנון.

אתם רצחתם את בני

כואב וכועס בטירוף, כתב גוטרמן מכתב לראש הממשלה, מנחם בגין, לאריאל שרון ורפאל איתן, בו הוא מתאר את משפחתו והישרדותו בשואה: "בן נולד לי ורז שמו, בן שגדל לתפארת והוא יפה וחסון, ישר וטהור נפש, אני גאה בו גאוות אב ובסתר לבי רואה בו סמל לשרשרת דוויה של דורותינו, שבדמותו ובדמותם של נערים שכמותו התגשמה תקומתנו הלאומית. כשעמד להשתחרר הייתה בליבי תפילה חרישית אחת: שלא תפתחו במלחמה. כל דרדק הבין כי בנרות ממש אתם מחפשים עילה לפרוץ לתוך לבנון. יריית האקדח בלונדון גרמה לכם לשלוח מפציצים זורעי הרס אל ערי לבנון וכפריה. בציניות נעדרת שמץ של כלימה הכרזתם על 'שלום הגליל' לאחר ששנה תמימה לא נורתה אף ירייה אחת מן הגבול הצפוני. בני האהוב רז נשלח בבהילות טרופה וחסרת אחריות לקרב הבופור העקוב מדם. כך רצחתם את בני. כך הפסקתם שרשרת דורות יהודית עתיקת ימים וייסורים, אשר הצורר לא הצליח לגדוע אותה. כך החרבתם את כל עולמי".

גוטרמן בהפגנה. צילום עצמי
גוטרמן בהפגנה. צילום עצמי

יעקב ורותי (פרגר) גוטרמן הכירו בעת שרותם הצבאי, הם נישאו והתגוררו בבית הספר החקלאי "עירון" בחדרה, שם שימש יעקב המוכר בחדרה בכינוי "פיקאסו" כמדריך חברתי ושם גם נולד רז. כעבור ארבע שנים, כאשר נולד בנם השני טל, חלתה רותי ואחרי חצי שנה של מאבק בסרטן נפטרה והיא בת 29 במותה. גוטרמן נשאר עם תינוק בן שנה וילד בן ארבע, להם היה אב וגם אם: "אחרי שנה עם תינוק וילד בן ארבע הבנתי שאני לא יכול להיות סופרמן והלכתי לקיבוץ העוגן. אמרתי לעצמי שאהיה בינתיים שנה בקיבוץ כמורה שכיר, ואראה איך נקלטים בו הבנים. אחרי שנה קיבוץ העוגן הציעו לי להיות חבר, למרות היותי משפחה חד הורית, דבר שבאותן שנים היווה מכשול".

כשרז היה בן שמונה הכיר גוטרמן את אנני מדנמרק, דיילת אל על בניו יורק, שהגיעה ללמוד עברית באולפן בקיבוץ. הם נישאו וכעבור שנה נולדה לבני הזוג בתם רנית ושבע שנים אחריה נולדה מיכל. וכך גדלו ארבעת האחים בקשר אהבה אמיץ כשאנני מגדלת את הבנים כילדיה. בימים אלה, 37 שנים אחרי נפילתו של רז, הכיר משרד הביטחון באנני כאם חורגת שכולה.

פתקים בתוך בקבוק

השבוע, לקראת יום השואה, סיפר יעקב גוטרמן, בן 84, את סיפור הישרדותו בשואה, במועדון בכפר ויתקין. "עלים מן האש" הוא שם ההרצאה וגם שמו של הספר אותו כתב במלחמה אביו, שמחה, על פתקים שהסתיר בתוך בקבוק גדול. הבקבוק התגלה שנים רבות אחרי המלחמה, ושמור היום במכון ההיסטורי היהודי בוורשה.

הפתקים, שליתר דיוק הם רצועות נייר צרות וארוכות, שנכתבו בכתב זעיר ביידיש, תורגמו לעברית. יעקב הוסיף 52 איורים משלו לספר: "אין ספק שהעבודה על האיורים, שמלווים את ספרו של אבי, הייתה הכי מרגשת בחיי. הספר תורגם לשמונה שפות, ואם אבא היה חי הוא היה מאד שמח". הוא אומר.

גוטרמן בהרצאה "עלים של אש"
גוטרמן בהרצאה "עלים של אש"

איך עלה הרעיון של אבא שלך לכתוב על פתקים?

"אני הייתי בן ארבע כשהמלחמה פרצה. הייתה לי ילדות מאושרת בעיר פלוצק, השוכנת 120 ק"מ צפונית-מערבית מוורשה. ילד מפונק למשפחה מהמעמד הבינוני. אף אחד לא הסביר לי, לא דיברו על זה בבית, אבל כשאתה רואה את ההורים שלך חיוורים ומתלחשים עם השכנים אתה מבין שמשהו רע קורה. ילד בן ארבע קולט את האווירה, מבין שמשהו השתנה ולא לטובה. כילד שמעתי שהוטלו על היהודים איסורים ללכת על המדרכה, היה עליהם להסיר את הכובע בפני כל גרמני. היה עליהם לשאת טלאי צהוב בצורותיו השונות. אנשים הרגישו שיש כאן כיבוש מסוג אחר, אנשים הוכו ואף נרצחו ברחוב, הותר להם להחזיק בבנק רק סכום כסף מוגבל, ומשפחות עשירות הפכו באחת עניות. בספטמבר 1940 הגרמנים יוצרים בעירנו גטו. אין יוצא ואין בא. בסוף פברואר לוקחים 25 יהודים מהגטו, מהבולטים בקהילה, ביניהם אבות ובנים, מחזיקים אותם בבית סוהר ומוציאים אותם להורג בבור, כל אחד ביריית אקדח אחת.

אחרי שפינו מחצית מתושבי הגטו, נשאלה השאלה מתי יפנו גם אותנו? אחרי שבוע, חודש? החורף טרם חלף ובצדי הרחוב נערמו תלי שלג. אמא שלי הייתה משכיבה אותי לישון לבוש בכמה חולצות ומספר זוגות מכנסיים, משום שכל לילה עלול היה להיות ליל הגירוש שלנו מהעיר. ואכן, באחד במרץ 1941 בלילה, פושטים הגרמנים על הגטו עם כלביהם, ואנחנו יורדים בבהלה למטה, לרחוב החשוך. אימא מספיקה לעטוף אותי בשמיכת פוך קטנה ואני כולי רועד מקור ומפחד. קצין גרמני ניגש לאמי, עקר את שמיכת הפוך מידה וזרק אותה לשלולית בוץ עמוקה. בתום המתנה של שעות רבות הסיעו אותנו במשאית צפופה עד מחנק למחנה הריכוז סולדאו. כאן החזיקו אותנו שבוע ימים לצורך בדיקה גופנית ובדיקה קפדנית של בגדינו ונעלינו. כבר בכניסה הזהירו את כולם ואיימו בעונש מוות אם מישהו יעז להסתיר דברי ערך וכסף ולא ימסור אותם מרצונו. רבים מן המגורשים העדיפו להיפטר מכל אלה בהשלכתם לתוך בור המחראה הענק.

כעבור שבוע נדחסנו לתוך קרון רכבת משא, והועברנו לאזור הכיבוש הגרמני שנקרא ה"גנרלגוברנמנט" לאזור העיר ראדום. לתוך כמה עיירות קטנות ובהן קהילות יהודיות דלות אמצעים, נדחסו אלפים מבין מגורשי פלוצק, פליטים מיואשים, חסרי כול. מצבם היה בכי רע. לרבים חסרה קורת גג, רעבו ללחם והמחלות שפרצו, בעיקר הטיפוס, עשו בהם שמות. התמותה הייתה גבוהה".

יעקב והוריו נודדים מעיר לעיר
יעקב והוריו נודדים מעיר לעיר

הנה היודנרט מגיעים

כעבור זמן מה קובה גוטרמן, בן השש, מצא את עצמו עם הוריו בעיר אחרת ושמה אוסטרוביץ'. כאן הוריו מגיעים למסקנה שכל הסימנים מעידים על כך, שהכיבוש הגרמני מוביל בוודאות לרצח עם. כאשר הם מנסים לדבר על כך עם ידידיהם ולהזהירם, אנשי היודנרט באים לדירתם במטרה להכות את אביו. האשימו אותו בזריעת פניקה מיותרת בקהילה: הרי לא ייתכן שעם תרבותי כגרמנים יחליט לרצוח עוללים וזקנים.

"אבא שלי, שהיה אמנם רק בעל מלאכה ועסק בסריגת סוודרים וגרביים, היה גם איש רוח ושוחר תרבות היידיש, כתב שירה ומחזות, ואף צייר. בתסכולו הרב, כשאיש לא היה שותף לתחזיתו הקודרת, הוא הלך לכריכיית ספרים ושם ביקש מבעל המקום רשות לאסוף מהרצפה את רצועות הנייר הצרות, הנושרות מחיתוך הגיליונות בגיליוטינה. ממילא הרי הם נזרקים לאשפה".

על גבי רצועות נייר אלה החל כותב שמחה גוטרמן את ספרו האוטוביוגרפי, ספר בו תיאר את קורותיו ותחושותיו, אך בעיקר התרכז בתיאור המצוקה וההתעללות, הטרור ששרר ברחובות, הרצח, החיים של בני קהילתו בגטו ואווירת הפחד התמידית. הוא ניחן בכישרון ספרותי בולט, וכתב את ספרו כרומן ריאליסטי אמיתי.

"הוא גלגל את רצועות הנייר לגלילונים הדוקים, כרך סביבם חוט שחור, דחס אותם לתוך בקבוק גדול, שפקק ואטם אותו בשעווה, ולבסוף הראה לי את מקום הטמנתו בפינת המרתף. מה שהפחיד את אבא שלי הוא שהמלחמה תסתיים, והאנושות לא תדע מה אירע כאן בשנות המלחמה. הוא פחד שהעולם לא יאמין שהגרמנים התרבותיים, צאצאיהם של גטה ושילר, רצחו בדם קר ילדים קטנים. הוא האמין בצורה מיסטית כמעט שיענקלה, בנו הקטן והיחיד, ישרוד את המלחמה, ימצא את בקבוקיו, יפרסם את מה שהוטמן בהם, ובכך יממש את צוואתו הבלתי כתובה".

אמו של גוטרמן זכתה להשיג תעודת זהות מזויפת, ויותר מאוחר גם ליעקב ואביו נקנו תעודות מזויפות. המשפחה החלה בדרך נדודים ארוכה ורבת סכנות מעיירה לעיירה. בכל פעם שהרגישו כי חושדים בהם והקרקע החלה לבעור תחת רגליהם, הם נאלצו להימלט על נפשם ולתור אחר מקום אחר, שכרו לזמן מה חדר והתפרנסו למחייתם מהברחת מזון אסורה. בשנת 1944 כשהמשפחה הייתה בוורשה שטופת הטרור, אביו של יעקב עבד בבית מלאכה לסריגים במנזר הנזירות המריאוויטיות, ובמקביל התנדב לשורות המחתרת הפולנית הלוחמת A.K.

"ורשה הייתה אז עיר מסוכנת. רבים נחטפו, לא נותרו בה כבר יהודים, וכל עובר אורח ברחוב הפך להיות חשוד. אבא הצטרף, כאמור, למחתרת הפולנית. מהעיתונים הנאציים שמדי פעם הוא הביא לדירתנו הבנו שהנאצים חוטפים צבאית ונסוגים. המידע הזה עודד את רוחנו והיה חשוב לנו יותר מאוכל. אבא ניצל הזדמנות ושלח אותי עם נזירה צעירה מהמנזר לבלות זמן מה בכפר ליד העיר לוביץ' בו התגוררו קרוביה. הכפר התגלה בשבילי כסוג של גן עדן לעומת וורשה. הכול סביב היה מוריק ורגוע, פרות וסוסים רעו באחו, והעיקר – לא ראו שום גרמני מול העיניים. אחרי כשבוע הנזירה סיפרה לי שבוורשה פרץ מרד גדול, שהגרמנים זורעים הרס בעיר, והוסיפה שהיא בטוחה שהוריי כבר לא בין החיים. אני, ילד בן תשע, יושב מול הנזירה הנחמדה בגרון נשנק מדמעות. הנזירה רצתה להטביל אותי לנצרות ואני סירבתי. אמרתי לה שנולדתי יהודי ואני רוצה להמשיך להיות יהודי. עד היום אני לא מבין למה אמרתי את אשר אמרתי".

גוטרמן ואימו בילדותו בפולין
גוטרמן ואימו בילדותו בפולין

 

יעקב פוגש את אמא

הילד בן התשע יעקב גוטרמן – סטאשק בשמו המזויף – שמע לעצתה של הנזירה לעבור לכפר זבאדי השכן, לחבור לאחת ממשפחות האיכרים ולשמש להם רועה לפרותיהם. וכך אכן היה. מדי בוקר יצא סטאשק עם שבע פרותיו למרעה המרוחק, לא לפני שהתכבד בפת לחם שחור וספל חלב. הבדידות הציקה לו, הוא התגעגע מאד להוריו וחרד לגורלם, רזה מאד, התרוצץ יחף ימים ארוכים בשדות שלף אחרי פרותיו.

"לא פחדתי מהגרמנים כי אותם כבר כמעט ולא ראו. פחדתי פחד מוות מהרועים הפולנים שהיו איתי במרעה. במקווה מים קטן שהיה בשיפולי השדות הרועים הצעירים היו מתפשטים ומתרחצים, ואילו אני עמדתי תמיד בצד. הדבר עורר כמובן את חשדם של הנערים. ראיתי כיצד הם מתלחשים ביניהם, והתמלאתי חרדה. די שבשובו הביתה אחד מהם יפלוט מילה בארוחת הערב המשפחתית, ואני אבוד".

ערב אחד, כשיעקב חזר מהמרעה צועד אחרי פרתו האחרונה, נפעם מערב הקיץ המאדים ושר בקולי קולות, שירתו נקטעת לפתע ולבו פועם במרץ:

"על גדתו הנגדית של הנחל שעמדתי לחצות, בתוך עשבים גבוהים, אני רואה אישה יושבת בחליפה עירונית אפורה, גבה אליי והוא כמו מרטט. כאילו האישה צוחקת או מתייפחת. המראה היה מוזר. כל הנשים בכפרנו לבשו בגדי פשתן גסים, והנה כאן, פתאום הגברת בחליפה. אני מעיף מבט בפרופיל של האישה, ומגלה בתדהמה שהאישה שלפני אינה אלא אימא שלי. הרגשת אושר פתאומית הציפה את כולי, והרגשתי שאני הילד המאושר ביותר ביקום כולו.

אימא סיפרה שפצצה גדולה נפלה בתחילת המרד על בניין המגורים הגדול שלנו ברחוב ז'לזנה והרסה אותו. אימא ואחדים מהשכנים הספיקו למזלם לרוץ אל המרתף, ושהו בו במשך שבעה שבועות ארוכים, כשהם יוצרים מעין קומונה הדואגת, בדרך לא דרך, להשיג מעט אוכל שהספיק כדי לשרוד. כששאלתי את אימא איפה אבא שלי, היא סיפרה שהיא התחננה בפניו שלא יצטרף למורדים הלוחמים. לדאבון הלב, הוא לא שמע בקולה ואמר שאחרי שרצחו לו את הוריו, את אחיו ואחיותיו ואת בני עמו, הוא חייב להילחם. הוא קיבל רובה, תחמושת, וכובע פלדה, ושמח לצאת לקרב. הוא נפל ביום הראשון של המרד.

"וכך בין רגע, הפכתי מהילד המאושר בעולם לילד אומלל ושאלתי את עצמי איך אוכל לחיות מעתה בלי אבא שאני כל כך אוהב. לשמחתי, האיכרים, בעלי הבית שלי, הסכימו לקבל את אמי כעובדת במשק שלהם, ואחרי מספר חודשים נכנסו החיילים הרוסים לכפרנו, ושוחררנו".

יעקב גוטרמן. איש חינוך מאייר וסופר
יעקב גוטרמן. איש חינוך מאייר וסופר

איך התגלו הבקבוקים?

"פולני שעשה שיפוץ בחדר בו התגוררנו זמן מה בקיץ 1942, מצא תחת רצפתו את אחד מבקבוקיו של אבי. הוא זכר אותנו היטב, והחליט לשמור על הבקבוק.  בשנת 1961, סטניסלב שצ'שניאק הפולני, שם את הבקבוק שמצא על מדף הספרים שלו, וחיכה ליום שמישהו ממשפחת גוטרמן יופיע. בשנת 1965 האיש נפטר, וכלתו שעברה להתגורר בעיר ראדום לקחה איתה את הבקבוק ושמרה עליו אף היא. בשנת 1981 היא החליטה לתרום אותו למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. רצועות הנייר הצרות עליהן אבי כתב את ספרו שוכנות בארכיונו עד היום".

משנת 1988 נוסע גוטרמן להדריך משלחות לפולין. הוא נסע עם קבוצות נוער, עם קציני פו"מ ועם קבוצות מבוגרים. מדי פעם הוא מספר לקהלים שונים את סיפור הישרדותו, ואת קורותיו הפתלתלות של הבקבוק של אביו.

בדוק גם

צביקרה ברקאי בכיבוש הבופור

אל"מ במיל' צביקה ברקאי: "הקרב בבופור כאילו היה אתמול"

30 שנה למלחמת לבנון: אל"מ (במיל') צביקה ברקאי, חבר מועצת קרית ביאליק, שנלחם בקרב העקוב מדם על הבופור יפגוש מחר את חייליו מפעם. "אני לא מתרגש, אבל אני מעריך שאחרים מתרגשים"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *