מיכל גלברט, חזרה ביום שני השבוע מדנמרק. שם שהתה במשך חודשיים וטיפלה באימה הקשישה, בת ה-86, המתגוררת שם. לפני שהגיעה לישראל, שמעה כי עליה לעבור היישר משדה התעופה, אל מלונית הקורונה בירושליים. שבימים כתיקונם, משמשת כמלון דן פנורמה. "מעולם לא דמיינתי לעצמי", היא אומרת, "שבגיל 62 ישימו אותי בכפייה בתוך סוג של כלא צבאי. אני בטראומה מוחלטת ורוצה לחזור הבייתה, לפרדס חנה, ולבן זוגי בן ה-64. קשה לי, במידה שאני לא יכולה אפילו לתאר".
"הגעתי עם שתי מזוודות של בגדים מלוכלכים"
ביום שישי בערב, הרגישה מיכל גלברט שהיא לא יכולה יותר לסבול. ויצרה קשר עם קופת החולים שלה. המסייעת לה ברגע כתיבת שורות אלה, לעזוב את המלונית. אולי. העניין נמצא בתהליך והיא צריכה לקבל את האישורים המתאימים לכך. ובינתיים היא שם. "הגעתי עם שתי מזוודות של בגדים מלוכלכים ואין לי היכן לכבס אותם כאן", היא אומרת. ומגלה כי מצבה הרגשי הולך ורע והיא במצוקה אמיתית. "הייתי יוצאת מכאן הבייתה, אבל אי אפשר. למטה יש אנשי צבא ויש גם שומר. הדלת סגורה, ואת הארוחות אנחנו מקבלים בשקיות. וכל היום, אני בתוך חדר סגור. בקושי נוגעת באוכל ומתגעגעת הבייתה. ובעיקר, מנסה לשרוד. רשמית, אני צריכה להיות כאן עוד שישה ימים. כולל היום. אבל אין שום סיבה להחזיק אותי במלונית".
"טסתי לישראל מדנמרק דרך אמסטרדם", היא מספרת, "והגעתי לכאן ביום שני לפנות בוקר. כל המשפחה שלי בדנמרק, והייתי כל הזמן רק איתם. לא במסיבות ולא בשום מקום אחר. זו זוועת עולם, אני בכלא צבאי. וזה לא תקין. את האוכל, אני מקבלת בשקיות. שלוש פעמים ביום. והיום קבלתי גם ביצה, אז זה ממש בגדר חידוש. יש ארוחה חמה בצהריים, ויום אחד הביאו משהו חמים גם בערב. אבל זה בטח לא האוכל שאני אוכלת בבית. אני אוכלת כאן, רק כדי להמשיך ולהתקיים".
כפו עלי
המצוקה הרגשית, ניכרת מתוך דבריה של מיכל גלברט. מדריכת טיולים במקצועה, שכבר כמעט שנה אינה עובדת, בשל הקורונה. היא עזרה לאימה הקשישה במשך חודשיים, בשל המצב הבריאותי הרעוע של האם. וכעת, היא מדברת איתה בטלפון. אבל אינה יכולה לעזור, ובקושי יכולה להקשיב.
"למזלי, אני מקבלת תמיכה מחברים וקרובי משפחה", היא אומרת. "ומקבלת מלא שיחות טלפוניות. מחברים ומקרובי משפחה. ביתר הזמן, אני רואה קצת טלביזיה ומתעמלת פעמיים ביום. וכל כולי, רוצה לעוף מפה. לצערי, בממשלת ישראל מחליטים החלטות מהרגע להרגע. ופשוט אין עם מי לדבר. רק עכשיו, הנהלת קופת החולים החליטה לסייע בידי. יש לי בית. אני יכולה להוכיח שאיני יוצאת ממנו בכלל. ומבחינתי, שיבואו לבדוק אותי כל יום. ושילווה אותי שוטר, עד הבית. זה מטריף אותי, שאין לי את האפשרות לבחור. כפו עלי את המלונית. ואני אישה בת 62 ולא ילדה בת 18. זה לא ראוי בכלל, להתייחס ככה לאזרח במדינת ישראל. וזה מחפיר בעיני. וכשהגענו לכאן, אגב, עמדנו בצפיפות נוראית. כך שמי שלא היה חולה בקורונה, יכול היה בהחלט להידבק.
לא היה סבון בחדרים
"ובנוסף לזה"" אומרת מיכל גלברט, "הרי שבחדרים , לא היה בכלל סבון כשהגענו. ואני כבר בכלל לא מדברת כל כך שלא היה קפה. אתם דואגים לקורונה? אז תנו לי בכלל לשטוף ידיים. רק בערב, קבלנו את הסבון לחדר. אבל גם זו לא הנקודה. כי הנקודה היא, שלקחו ממני החופש שלי. ולא סומכים על האחריות שלי. זו דרך איומה, לחזור ככה לארץ. הסיטואציה, היא מחורבנת ברמות. ביום הראשון שלי במלונית, רק ישבתי ובכיתי. גם בדנמרק, יש קורונה. והיא אפילו נחשבת למדינה אדומה. אבל שם, לא מתייחסים ככה לאזרחים ולא נותנים להם מכות על הראש. אלא נותנים המלצות בלבד".
כאמור, קופת החולים של מיכל גלברט פועל לטובתה. בשל מצבה הרגשי. אנחנו, בחדשות חדרה, נעדכן.
ההגעה למלונית הקורונה בירושליים אחרי הירידה מהמטוס \ צילום: מיכל גלברט
