יפים פוסילקין ויארינה בבנקו עלו יחדיו מברה"מ לישראל. הם לא נשואים, אבל מתגוררים בצוותא ברחוב הלל יפה בחדרה למעלה מעשרים שנה. הקליטה שלהם בישראל הייתה לא קלה, למרות השנים הרבות שלהם בישראל. הוא ניצול שואה, שניהם עברו מזמן את גיל 80.
בשבוע שעבר הם לא האמינו למה שקורה להם. בוקר אחד דפק בדלת גובה של הלשכה להוצאה לפועל, הציג להם צו, והחל לחפש מה לעקל בביתם. כל הניסיונות שלהם להבין במה מדובר לא צלחו, והדבר היחיד שהבינו הוא שבנה של יארינה הוא החייב, אם כי הוא לא מתגורר כלל בחדרה. לטענתם, הגובה אף איים עליהם כי אם לא יישארו בשקט, הוא יאזוק אותם.
הביקור הסתיים בלקיחת מכשיר הטלוויזיה מהדירה, מכשיר שכלל לא שייך להם אלא לבעל הבית. יפים ויארינה, כואבים והמומים, התקשרו מיד למשנה לראש עיריית חדרה, רומן גישר, וסיפרו לו על מה שקרה להם.
גם גישר, אדם חזק בדרך כלל, לא יכול היה להישאר אדיש. למחרת הוא ניגש למנהל לשכת ההוצאה לפועל בחדרה, אבל התשובות ששמע שם הכעיסו אותו עוד יותר.
גישר: "כששמעתי את זה לא יכולתי להירדם בלילה. בהוצאה לפועל טוענים שהכל על פי חוק, אבל איך יכול להיות דבר כזה? איפה הרחמים של אותו בחור שהגיע אליהם הביתה. הרי הטלוויזיה זה כל החיים שלהם, הם לא יכולים לצאת מהבית. והמקלט בכלל לא שלהם. במקום שיתנצלו ויחזירו להם את הטלוויזיה, עוד אמרו להם שהם ייאלצו לשלם עבור כל יום שהיא במחסן. אני לא מתכוון להניח למקרה הזה עד אשר הוא ייפתר. הבטיחו להחזיר להם את הטלוויזיה, ואני מקווה שזה יקרה במהרה. המסר החשוב פה הוא לתושבים אחרים בעיר, שיש להם למי לפנות. לא לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שאין מה לעשות".
כל הנסיונות להשיג את תגובת לשכת ההוצאה לפועל בחדרה לא צלחו עד לשעת סגירת הגיליון.