"הצלחה היא ההשתפרות, לא מחיאות כפיים ומדליות"

מהרגע שהחל להתאמן בקראטה בילדותו, ראובן שרף מעין עירון תמיד עשה חיל. פעמיים זכה באליפות ישראל ופעם אחת באליפות אירופה, אבל רק שיצא לחו"ל להתאמן אצל המאמנים ה...
"כל יום הוא יום להתחדש בו, לגלות על עצמי משהו חדש". ראובן שרף

בימים אלה ממתין ראובן שרף, תושב עין עירון, בהתרגשות לאליפות אירופה בקראטה שתיערך בפולין באוקטובר הקרוב. שרף, מורה לקראטה וג'יו ג'יטסו ברזילאי ובעל בית הספר Karate Spirit (שרף – המרכז לאמנויות הלחימה והתנועה), מכיר את האליפות מהימים שבהם זכה בה. הפעם הוא מגיע אליה מצד אחר, כמאמן של חמישה ילדים מוכשרים מפרדס חנה כרכור ומקיסריה, העומדים לנסות בה את מזלם.

שרף, בן 44, נשוי ואב לשניים, גדל בחיפה והגיע לקראטה בעקבות אחותו. "ראיתי אותה עושה את התנועות ומיד רציתי להצטרף. ההורים שלי עצרו אותי ואמרו: 'בשנה הבאה, אתה עוד צעיר מדי'. הייתי כמו כלב קשור שמת להשתחרר מהשלשלת ולעשות זאת, וכשנכנסתי לחוג, מיד הרגשתי בבית. למדתי בחיפה אצל אותו מאמן עשר שנים. ידעתי שאני טוב וזה נתן לי המון ביטחון עצמי, הרגשתי שזה הייעוד שלי. בשנות העשרה המוקדמות שלי היו קייטנות של קראטה, שני מחזורים, ובקיץ, כשכל החברים שלי היו הולכים לים, אני הייתי הולך לשני המחזורים. הרגשתי שאני לא מסוגל לא להיות שם".

בגיל 12 הוא זכה באליפות ישראל. "התחלתי להתחרות והצלחתי. זה דרבן אותי ונתן לי תחושה של ייחוד, העצמה, שאני עושה משהו מיוחד שאני טוב בו. לפני שהתגייסתי, שוב זכיתי באליפות ישראל. נסעתי לאליפויות אירופה ואליפויות עולם. ב-2007 זכיתי באליפות אירופה בקראטה מסורתי שנערכה בסלובניה, וב-2008 זכיתי באליפות ארה"ב בקראטה מסורתי. השתתפתי בגביע העולם באותה שנה עם עוד 7 מתחרים מרחבי העולם והגעתי למקום רביעי".

"כל יום הוא יום להתחדש בו, לגלות על עצמי משהו חדש". ראובן שרף
"כל יום הוא יום להתחדש בו, לגלות על עצמי משהו חדש". ראובן שרף צילום: איתי אבירן

מה כל כך משך אותך בקראטה?
"התנועה האסתטית, החיבור של המוח והגוף ביחד. זה לא אוטומטי, דרושה ערנות חושית, להיות נוכח ברגע. אהבתי את זה שיש יריב מולי ויש דיאלוג בינינו, חיבור מאוד מיוחד, אנחנו נלחמים אבל משפרים האחד את השני. אהבתי גם שזה ספורט אינדיבידואלי. התחברתי לתנועה הפשוטה אבל מאוד יפה, נוכחת, כל האנרגיה מתכוונת למקום אחד".

אחר כך בא הגיוס, ואחרי הצבא, ב-1996, היה לו ברור שהוא ממשיך בתחום הקראטה. "חיפשתי מאמן גדול, ומצאתי מורה איטלקי בשם אופליו מיקלאן שהיה מגיע לארץ. אחרי שהייתי אצלו בכמה סמינרים, הופעתי לו במפתיע בדלת. הוא בדיוק ירד במדרגות, זיהה אותי וקרא: 'חיפה! חיפה!'. התאמנתי אצלו במשך שבעה חודשים, הוא סידר לי שם מקום לינה בחדר שהיה לו מעל למסעדה, וזו הייתה חוויה מדהימה. חזרתי לארץ והצטרפתי שוב לנבחרת ישראל בקראטה ספורטיבי (WKF)".

בחזרה לשורשים

למרות שעשה חיל, שרף נכנס למשבר. "הרגשתי שהדגש הוא על התחרותיות. מצד אחד קראתי הרבה ספרים על קראטה, שרובם תיארו מקום של מכה אחת מסיימת שכל המהות שלך נכנסת אליה, תחושה של חיים ומוות, ומצד שני הדגש שלי היה כל הזמן לנצח בתחרויות ולקחת נקודות. משהו שם לא הסתדר לי. התחרות היא טובה, אבל הדגש עליה מוגזם. חיפשתי מורה שיחזיר אותי לשורש של הקראטה. הגיע לארץ אז מורה בשם אבי רוקח והלכתי לסמינר שלו, ובסמינר הזה ראיתי שכמה שהייתי אלוף, בעצם אני לא יודע כלום: לא יודע להשתמש באנרגיה, מתבסס רק על המהירות והאתלטיות שלי ולא באמת יודע להעביר את האנרגיה. למדתי אצל רוקח הרבה דברים שלא ידעתי שקיימים: להשתמש בעמידה, בגוף מאוד רך שמעביר אנרגיה, ואסטרטגיה מול יריב, לא להיכנס בכוח מול הכוח של היריב אלא למצוא תזמון נכון כשהוא מתחיל או מסיים, כשאין כוח מול כוח. ממש בכיתי בסוף הסדנה".

"התחרות היא טובה, אבל הדגש עליה מוגזם". שרף
"התחרות היא טובה, אבל הדגש עליה מוגזם". שרף צילום: איתי אבירן

הסדנה עם של אבי רוקח שינתה את חייו. "באותו זמן למדתי בווינגייט להיות מורה לחינוך גופני. בקיץ נסעתי ללוס אנג'לס למשך חודש, לאבי ולמורה שלו, אגדת הקראטה נישיאמה, שהיה התלמיד של פונוקושי, המורה הראשון היפני של הקראטה המודרני, שהביא את הקראטה מאוקינווה ופרסם אותו בעולם. כשהגעתי אליו הבנתי שזה מקומי, וברגע שסיימתי את הלימודים בווינגייט חזרתי לשם. תכננתי להיות שם שנה, אבל אחרי שנה ראיתי שעוד לא התחלתי לגרד אפילו את המשטח הראשון, והבנתי שאני חייב להישאר. בסופו של דבר נשארתי שם שמונה שנים, והייתי מתאמן כל יום, פעם אצל נישיאמה ופעם אצל אבי. גם לימדתי אצל אבי. נסעתי עם חברי אסף דקל וגרנו יחד באיזה חדרון קטן בלוס אנג'לס. הייתי מקבל את הכסף על הלימוד בתחילת השבוע, בסוף השבוע היה נגמר לי הכסף ואז הייתי מקבל עוד סכום שהיה מחזיק אותי לעוד שבוע. ככה עברו שמונה שנים, שבהן כל מה שעשיתי, כל מה שנשמתי, כל מה שעניין אותי, היה קראטה".

הצטיינת ברמה לאומית ובינלאומית ובכל זאת הרגשת שאתה לא יודע כלום. זה אומר שהרמה בצמרת הקראטה בישראל ובמערב נמוכה?
"לא, לא בדיוק. התחרויות פשוט הולכות לכיוון מאוד חיצוני. הרמה גבוהה, אבל רק בתחום מאוד מצומצם, שלא מלמד להשתמש באמנות הלחימה בצורה אופטימלית. עד שהגעתי לנישיאמה כל המורים שהייתי אצלם לא הגיעו איתי לנקודה שנישיאמה הגיע אצלי, בגוף, בנפש, ברגש ובמוח. התרכזות בדרך עצמה, כשלא כל כך חשוב הניצחון עצמו. חשוב איך אני משתמש בגוף בצורה האמיתית שלי, ולא על פי חיקוי".

לאן רצית להגיע?
"רציתי לדעת מה זה קראטה, להבין מה אני עושה פה, להתפתח וללמוד דברים חדשים כל יום, להיות יותר טוב ממה שהייתי אתמול. גם בלוס אנג'לס הייתי שאפתן בתחרויות, אבל זה לא המקום האמיתי שהייתי בו, אלא האימון עצמו. כל יום הוא יום להתחדש בו, לגלות על עצמי משהו חדש. לאחרונה הייתי פעמיים ביום עם אבי בארה"ב. הוא אדם בן 57 שרק משתפר, הולך ומתעדן, התנועה שלו נעשית יותר פשוטה, פחות חיצונית, אבל הוא תופס אותך בדיוק איפה שצריך. אני הרבה יותר אתלטי ממנו, אבל הוא מרגיש אותי יותר טוב. לג'יו ג'יטסו הברזילאי נכנסתי בארצות הברית, כי זה משלים את הקראטה. הקראטה הוא בתנועה במרחק מהיריב, ובג'יו ג'יטסו הברזילאי אני יורד לרצפה עם היריב, זה מעין היאבקות. אני אוהב גם את התנועה השונה על הקרקע, להשתמש במשקל שלך".

לצד הקראטה, בלוס אנג'לס הכיר את מי שהפכה להיות לאשתו. "היא במקור מארצות הברית, ובזמן שנסעתי ללוס אנג'לס היא עשתה עלייה לארץ. פגשתי אותה כשבאה לביקור של שלושה שבועות אצל הוריה בלוס אנג'לס. נסעתי אחריה לארץ, הצעתי לה נישואים וחזרנו יחד לשנתיים ללוס אנג'לס. כשנישיאמה נפטר, היא אמרה: 'זהו, הגיע הזמן לחזור' והסכמתי. גם אני הרגשתי שהגיע הזמן. זו הייתה גם ההזדמנות שלי לעמוד על שתי רגליים, לבנות את בית הספר, ללמד תלמידים את האמנות, את החיים שלי. יש לי תחושת אחריות לקראטה המאוד מיוחד של נישיאמה. באולם הקראטה שבו היינו מתאמנים בלוס אנג'לס יש היום חנות נעליים. הזיכרון שנשאר ממנו הוא הידע. אין הרבה אנשים שבשנים האחרונות לחייו היו עם נישיאמה בצורה יומיומית כמוני. זכיתי להיות איתו בשנים הכי טובות שלו, ועכשיו זאת האחריות שלי להמשיך את הידע הזה".

עוד שינוי משמעותי קרה לו בשלוש השנים האחרונות שלו בלוס אנג'לס. "אשתי חזרה בתשובה בארץ ואני עשיתי את זה בלוס אנג'לס. עד אז לא היה לי שום קשר ליהדות. פה כולם יהודים ומדברים עברית. שם עלתה בי השאלה למה אני יהודי, למה אני מרגיש קצת שונה ואחר. הרגשתי שהמקום שלי הוא בארץ, שזה הבית שלי, אבל זה לא רק הארץ, יש גם משהו ביהדות שלי שעושה אותי למיוחד. נכנסתי לזה, והתחלתי להכיר את העולם הזה – השבת, הספרים – אני אוהב את זה".

העיסוק המקצועי באמנויות לחימה הוא ייחודי במגזר הדתי?
"להיפך. רבים חוזרים בתשובה מתוך העיסוק באמנויות לחימה. זה חיפוש נשמתי. המורה הראשון שלי לקראטה היה אומר: 'הקראטה מכניס לחיפוש אחר שלמות האופי'. גם המורה שלי בארץ לג'יג'יטסו ברזילאי חזר בתשובה".

הכל בראש

בני הזוג חזרו לארץ לפני שבע שנים, ושרף החל ללמד במרפסת של חבר מאמן לשעבר בקיסריה. "בהמשך פתחתי את הסטודיו בעין עירון ואני גם מלמד בחוגים בפרדס חנה כרכור וקיסריה. היה קשה בשנים הראשונות. בחו"ל הייתי בעיקר תלמיד, ופה פתאום הפכתי למורה. היום אני נהנה מההוראה. אני לא משתתף יותר בתחרויות, זה פחות מעניין אותי. מי שרוצה להתחרות, זה בסדר, אבל אני לא חושב שצריך לדחוף ילדים לתחום ההצלחה במשהו שלא יישאר, שיאבד. הצלחה היא ההשתפרות בכל אימון, ההרגשה הפנימית, לא מחיאות כפיים ומדליות".

בחוגים למבוגרים מגיעים גילאי 30 ומעלה שלמדו בילדותם קראטה וחוזרים אליו. "לצידם אני מלמד ילדים, ויש כאלה שאוהבים מאוד תחרויות. תלמידתי נעמה קפטה מקיסריה זכתה במקום השני באליפות העולם לחגורות חומות. היא נוסעת איתי לאליפות אירופה בפולין באוקטובר עם עוד ארבעה ילדים מקיסריה ומפרדס חנה כרכור: יונתן גרינשפון, איתמר רוטקוביץ', נועם ברקוביץ ואיתמר קורן. כולם בגילאי 8 עד 13. אנחנו נוסעים עם משלחת גדולה מכל הארץ, ומשה רוקח ואני מאמנים את נבחרת המבוגרים והילדים. אני מאוד מתרגש".

"הקראטה הוא ללא גיל", הוא מוסיף. "הייתה לי תלמידה שהתחילה ללמוד בגיל 76 וקיבלה חגורה שחורה בגיל 82. זו הייתה חוויה גדולה ללמד אותה. בגיל 82 היא הייתה צעירה ברוחה, וכשכולם היו מתעייפים היא הייתה ממשיכה לתת אגרופים. הכל בראש, הכוח המנטלי, איך אנחנו תופסים את עצמנו. אותה אישה לא תפסה את עצמה כאישה זקנה".

בדוק גם

מחכים לביבי

המתווה החדש של הטבות המס שמפלה את עכו לרעה נתפש בעיר כחורבן לכל דבר. ההבטחות של כחלון להשוואת ההטבה לנהריה התפוגגו ולנקרי יוצא עם תושביו נגד ראש הממשלה: "אני יודע שכועסים עלי בליכוד – שיכעסו"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *