"שימוש חוזר" תערוכתה של האמנית ענת בגר, מציגה סדרת עבודות שבבסיסן הקולאז'ים והאסמבלאז'ים שיצרה. חפצים שמצאה הפכו לחיבורים חדשים, היפוך של המובן המקורי שלהם ומה שהיא מגדירה כאיקונות תפילה. סדרת העבודות מוצגת בבית האמנים תל אביב, והתערוכה תציג שם עד 14.12.
ענת בגר, ב 59, נולדה וגדלה וחיה במושב דור שבחוף הכרמל. היא נשואה למוזיקאי הג'ז אלברט בגר, ואמא לשלושה בנים, סתיו, שחף וים. היא גדלה באווירה של אמנות. אביה, אביק הקדר הידוע ממושב דור, בן 91 כיום, הוא מוותיקי הקדרים בארץ. "אנשים היו באים אליו במשך שנים לבית המלאכה שלו", היא מספרת. "הוא עבד בעבודת יד בימים שבהם עוד לא היו מאות קדרים בארץ שעובדים בעבודת יד. אבא שלי היה קדר קלאסי. בסטודיו הביתי שלו היו תמיד ערימות של קומקומים וכלים אחרים, והסטודיו היה מקום שמאוד אהבתי להיות בו. באופן טבעי נכנסתי לעבודה בחימר. זה היה כמו לקום בבוקר ולאכול, להיכנס לסטודיו. הייתי לקדרית ואמנית בחומר, וכשנהייתי אמא, היה לי חשוב שגם הילדים שלי יהיו חלק מזה, ושיהיו אצלי אובניים וחומר. למדתי הכל מאבא שלי. שנים גם לימדתי קדרות בסטודיו, זה היה גם מקור פרנסה. בניתי גם אריחים לבתים מחימר וזכוכית, בטכניקה שפיתחתי, וגם היום אני יוצרת אותם בהזמנה, אם כי היום אני כבר לא מקדרת, אלא יוצרת קמעות. אמא שלי הייתה מורה, וגם היא הייתה מקור השראה מאוד גדול. מגיל צעיר היא הלכה איתי לתערוכות והבית היה מלא בדברים שאספה. בבית היה כן במרכז הסלון, ותמיד היינו עושות קולאז': קורעות, מדביקות. זה היה משהו שעושים על הדרך. אמא ציירה כתחביב ועשתה תכשיטי קיר שחיברה עם זכוכית חברון. שנים אחר כך, כשהתחלתי לעשות קמעות בעצמי, התחלתי להמיס זכוכית בעצמי, תזכורת לדברים שאמי הייתה עושה. עולמי מלא בחומרים".
היא תמיד ציירה, אבל את שיעורי ציור בבית הספר לא אהבה. "הלימודים היו מובנים מדי. שיעורי ביולוגיה וספורט היו יותר אהובים עלי. לימודים יותר מסודרים למדתי במדרשה למורים לאמנות בבגרותי, ב-1985, אבל לא סיימתי אותם. למדתי שם שנה, פגשתי אנשים נהדרים ומורים נהדרים, אבל הרגשתי שאני רוצה לצייר לבדי בסטודיו, ולא רציתי לקבל כל הזמן ביקורת על עבודות, רציתי להתפתח בעצמי, ללמוד אמנות, לקרוא, לראות תערוכות, להיפתח בחקירה לעומק בסטודיו ולבחור את האמנים שאלמד אצלם. במרוצת השנים אכן למדתי אצל אמנים כמו יאן רייכברגר, איציק לבנה, רפי מינץ ומוטי מזרחי, אמנים שהשפיעו עלי. במהלך השנים בחרתי מורים ללמוד אצלם. למדתי גם בבוסטון. אין לי תעודות, אבל אני בוגרת עבודה וחקירה עצמאית. זו דרכי".
על "שימוש חוזר" היא מספרת: "זו תערוכה של קולאז'ים ואסמבלאז'ים, טכניקה שבה מחברים סוגים שונים ומגוונים יותר של חומרים ועושים יותר שימוש בתלת מימד. העבודות הן כמו טלאים של פיסות רבות של חיים שאני אוספת. למשל, פתקאות ששמרתי מהעבר, סוגים שונים של בדים, אריזה, חתיכות עצים שאני מוצאת מחזקות את התפירה מלמעלה והיא תלויה עליהן. אני תופרת וצובעת, לא עובדת בתוך מסגרת אלא יוצרת אותה".
אז העבודות נוצרו באופן לא מתוכנן? –"כן. את זה אפשר לומר על כל העבודה שלי. אני לא מתכננת ציורים או רישומים, פשוט באה ומתחילה לעבוד. זה סוג של אילתור. זה משתלב בעובדה שאני נשואה למוזיקאי ג'ז ואנחנו מפרים אחד את השני. בבוקר אני עוד לא יודעת מה יקרה, ומה יהיה גם מחר, אני עובדת, ואז פתאום יש 'קצה חוט' והדברים קורים. מעניין גם איך ברגע מסוים אני מרגישה שעבודה גמורה והגיע הזמן להפסיק. לגבי התערוכה, שאלו אותי מה זה אמנות בשבילי, ועניתי 'אמהוּת'. זה כמו תהליך של הריון ולידה, והאמהותאנ שלי, הנשיות, הזוגיות, חיי כאישה וכאם, מאוד שזורים בעבודה האמנותית".
ב-2004 היא הציגה תערוכה בשם "כמיהה" בתיאטרון חיפה. "שם הצגתי לראשונה לא ציורים אלא אובייקטים תלת מימדיים, קולאז' ואסמבלאז', כ-30 'מלאכים למען השלום' שלא נראו באמת כמו מלאכים, והיו איקונות, קמעות תפילה. מאז הנושא של לאסוף חומרים, לחבר אותם יחד ולהשתמש בחומרים ממוחזרים מרתק אותי בפני עצמו, גם בתחושה והתפילה שאולי חומרים מנוגדים יעבדו ביחד וייצרו משהו חדש, ואם זה יעבוד, יש סיכוי לשלום בעולם. התערוכה הייתה תפילה לעולם טוב יותר. ב-2009 הצגתי את התערוכה 'כחול' במוזיאון הזורע. לפני חמש שנים, כשבני השני התגייס, יצרתי עבודת ניצב גדולה שהיא למעשה חבל כביסה. הנושא היה אמהות וחבל הכביסה היה כמו קמע גדול. הכביסה הייתה משקיות נייר ממוחזרות שציירתי עליהן וכתבתי מהלב מילים של שמירה ותפילה. בני הבכור, סתיו, עשה לעבודה סאונד שבו שומעים כביסה מטפטפת לתוך פיילה. אמהות שראו את העבודה התרגשו. כשיש כביסה, יש חיים. אצלי תמיד יש ערימת כביסה נקייה לא מקופלת בבית, וזה בסדר. מי שרוצה יכול לקחת. כביסה היא חלק טוב בחיים שלנו. משם המשכתי ליצור את הקולאז'ים. רציתי לתפור, לחבר, להדביק ולעסוק בפעולות נשיות כאלה. הסטודיו מלא בחומרים והאיסוף הוא תהליך מאגי מיסטי ממש. אני עובדת בשכבות וככה גם מציירת, כמו שבחיים שלנו יש שכבות של חיים שמבצבצות בסיפור".
הבן המוכשר שעשה את הסאונד, סתיו, התפרסם בשנים האחרונות כמפיק מוזיקלי, מעבד ומלחין שעבד עם דורון מדלי על השיר TOY שזכה באירוויזיון. "יש לי שלושה בנים מדהימים שאני שואבת מהם השראה והרבה פעמים משלבת עבודות שעשו כשהיו קטנים וצילומים. זה מעורר השראה להיות אמא, ובא לידי ביטוי ביצירה. אני גם מאוד קשורה לארץ ולמקום שגדלתי בו, מושב דור, לים ולצבעים שפה. כשהיינו בבוסטון כסטודנטים לא יכולנו לבקר התגעגענו בטירוף. היה מאוד מעניין לפגוש ישראלים שגרו שם ומאוד התחברו לציורים בתערוכות שעשיתי שם, לצבעים של הארץ. שם הרגשתי במיוחד שאני אמנית מקומית, שיש המון השפעות ביצירה שלי מהמקומות והחומרים שגדלתי לתוכם, הצבעים של הכפר, החרסים שמוצאים על התל בחוף הצפוני שלנו. מאוד חשוב לי מה שקורה בארץ ואני מנסה להשפיע דרך תפילה ביצירות. כשאני מחברת את החלקים שאספתי מחדש זו פעולה מאוד אמהית ונשית בשבילי. אני מרגישה שאני מחזקת, שומרת, מעניקה ברכה. אני מכניסה לקולאז' את כל האמונה שלי, התפילה, הברכה. לפעמים בתוך התהליך זה קשור גם לסיפורים מחיי האישיים: הלידות של הבנים שלי, הארץ שלנו האהובה עלי. כמו בציורי המערות שבהם ציירו קרב עם חיה ואחר כך הצליחו להרוג אותה, כך אני מציירת הגנה".
חמש שאלות
מקור השראה: אבא שלי, בעיקר ביכולת שלו לחיות את ההווה, ואלברט, בעלי, ביכולת ההתמדה שלו, באהבה ובהתמסרות לשגרה.
מה לא תאכלי לעולם? בשר.
מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר? נותנת אוכל לחיות (חתולים וכלבה) ומכינה כריכים לבן.
אמונה טפלה: לא לטאטא את הבית אחרי שבני הבית יוצאים לדרכם. ולכן אני תמיד קמה מוקדם, לפני כולם, ומטאטאת את הבית, לפחות קצת.
מה לא יודעים עלייך?בעבר רציתי להיות רקדנית.
