בית / חדשות מקומיות / המחנך המיתולוגי מעמל חדרה יגאל שחר על שלושה עשורים של חינוך

המחנך המיתולוגי מעמל חדרה יגאל שחר על שלושה עשורים של חינוך

יגאל שחר מסכם שלושה עשורים של הוראה, חינוך וניהול בבית הספר עמל בחדרה ומספר על הקשר המיוחד עם ניצולי שואה שנרקם בעקבות הצגת אופרה שהעלה עם תלמידיו
דורות של חדרתים זוכרים אותו באהבה. יגאל שחר
דורות של חדרתים זוכרים אותו באהבה. יגאל שחר

החדרתיים המבוגרים זוכרים היטב את יגאל שחר. את חלקם הוא לימד היסטוריה או תנ"ך, את חלקם הוא דאג להסיע לאופרה או ל'הבימה' ואחרים מספרים שבזכותו קיבלו תעודת בגרות. יגאל שחר, שהיה סגן המנהל ומנהל החטיבה העליונה של בית ספר עמל, מספר כי את תקופת התיכון העביר במוסד החינוכי של קיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. בהתאם לאידיאולוגיה הקיבוצית דאז, הוא סיים ללא תעודת בגרות ובהמשך הדרך השלים את הבגרויות שלו באופן אקסטרני.

יגאל סיים את לימודיו וכמורה מוסמך לחינוך גופני, לימד בכמה בתי ספר ביניהם גם בבית ספר לפקידות בחדרה, בשם מ.מ.מ. במקביל לעבודתו בבית הספר, למד לימודי תואר ראשון במקרא והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר 7 שנות עבודה כמורה לחינוך גופני, הגיע לבית הספר התיכון עמל. "כשהגעתי לעמל בשנת 1971 למדו בו בנים בלבד, במגמות חשמל, רכב ומסגרות, והצעתי להכניס גם בנות. כמה שנים מאוחר יותר, בית הספר לפקידות, בו למדו בעיקר בנות, פשט את הרגל והתלמידות נכנסו לעמל".

בין היוזמות השונות שארגן, יזם יגאל נסיעות חודשיות לבית הגדודים באביחיל, שם צפו התלמידים בקונצרטים של תזמורת הטיילת של נתניה, נסיעות מאורגנות להצגות בהבימה ואפילו נסיעות לאופרה. "במשך למעלה מעשור, היינו נוסעים אחת לחודשיים לצפות בהצגה בהבימה. מנהל בית הספר הקצה לכך אוטובוס, אך את כרטיסי הכניסה המוזלים שילמו ההורים. הקפדתי לשוחח עם התלמידים על ההצגה לפני הצפייה ובכל הצגה דאגתי שהתלמידים ייפגשו עם הצוות. פעם זו הייתה פגישה עם הבמאי ובפעם אחרת נפגשנו עם המפיק ואפילו עם אחד מהשחקנים. בהתחלה התלמידים היססו ושאלו שאלות בנאליות ובמרוצת הזמן הם התחילו לחוש בנוח בתוך הסיטואציה, שאלו שאלות נוקבות והביעו עניין".

גלויה למזכרת מתלמידים ב"עמל"
גלויה למזכרת מתלמידים ב"עמל"

כשרצה לקחת תלמידים לאופרה, לא הוקצה לו אוטובוס להסעת התלמידים וכרטיסי הכניסה היו יחסית יקרים. יגאל מספר שהסיע תלמידים במכוניתו הפרטית. "בדרך הייתי משמיע קטעים מהאופרה מבלי לומר לילדים שזו האופרה שהם עומדים לצפות בה. בדרך חזרה ולפעמים גם באמצע האופרה, הילדים זיהו את הקטעים שהשמעתי להם באוטו והכל התחבר להם, זה היה נפלא".

הרבה לפני שפרויקט מחויבות אישית הוקם כפרויקט ארצי, יגאל הקפיד להשריש בבית הספר תרבות של מעורבות בקהילה ויזם 'חוגים' שונים שהגבירו את מעורבות התלמידים בקהילה הסובבת אותם וטיפח אצלם תחושת אחריות וחוויה של נתינה. "פניתי למפקד משטרת חדרה והצעתי שהתלמידים ילוו את עבודת המשטרה כחלק מחוג. מאחר והמפגש עם המשטרה הוא בדרך כלל שלילי, רציתי לשלב את הילדים בחוג הזה כדי לתת פן חיובי יותר למשטרה. מפקד התחנה היה סקפטי לגבי השתתפות של תלמידים בעבודת המשטרה, אבל דווקא מפקד הנפה פנה אליי והביע עניין ביוזמה. התלמידים שלקחו חלק בפעילות התלוו לסיורי משטרה, סייעו ליומנאים ואף ליוו תביעות משטרתיות בבית המשפט".

אל חוג המשטרה הצטרפו במהרה גם חוגים נוספים, שהיו מוצלחים באותה מידה ולא נעלמו מעיניהם של גורמים בכירים במשרד החינוך. מפקח של"ח דאז, שמע על הפעילויות והציע את רעיון חובת המחויבות האישית. כשהרעיון לא צלח ובתי הספר לא הרימו את הכפפה, הוא לא ויתר והציע להתנות את קבלת תעודת הבגרות בביצוע המחויבות האישית, הוא קידם את הנושא מול משרד החינוך ועד מהרה היוזמה הנהדרת של יגאל, הפכה לפרויקט שכולנו מכירים.

כשלושה עשורים היה יגאל מורה ומחנך כיתה בבית ספר עמל. גם כשהיה מנהל החטיבה העליונה המשיך בעבודת הקודש החינוכית, האמין בתלמידים שלו וסיפק להם את מגוון הכלים שהזדקקו להם כדי שיצמחו וישגשגו במסגרת הבית ספרית. עם השנים, נודע יגאל במשרד החינוך כמי שלא מפספס הזדמנות להעשרת התלמידים ובעקבות פנייה של ניצולת שואה בשם רות אליעז, הוא הוביל הפקה בית ספרית ענקית של אופרה בשם ברונדיבר.

"רות הייתה ניצולת שואה עם סיפור אישי מצמרר, אבל המפגש הראשון עמה לא היה קשור לסיפור שלה. בתקופת המלחמה היא הייתה בגטו טרזינשטט בצ'כיה וכאישה צעירה היא עבדה עם הילדים בגטו והעסיקה אותם בפעילויות שונות שישכיחו מהם את חיי היומיום הקשים בגטו. האופרה, שנקראת על שם אחת הדמויות המרכזיות בה, נכתבה בידי שני יהודים, אדולף הופמייסטר והנס קראסה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אך למרות שזכתה לשבחים ופרסים, לא בוצעה בשל פרוץ המלחמה. בגטו טרייזינשטט, האופרה קמה לחיים והוצגה בידי ילדי הגטו 55 פעמים בשנים 1943-1944בעזרתה ובליוויה של רות, שניגנה באקורדיון".

יגאל שחר
יגאל שחר

רות, ששרדה את השואה ועלתה לארץ, חיפשה בית ספר שיעלה את האופרה ושמו של יגאל עלה בצירוף המלצה חמה. "כשהיא באה אליי הייתי עסוק מעל הראש, יחד עם ניהול בית הספר, גם חינכתי כיתה ובדקתי בחינות בגרות, אבל רות לחצה ונתנה לי לקרוא תרגום של האופרה. למרות שהתרגום לא היה מוצלח, הצלחתי לקרוא בין השורות והחלטתי ללכת על זה. רות סיפרה לי מה כל תמונה אומרת וכתבתי את האופרה בעברית ובחרוזים. בהמשך, ישבתי גם עם איליה המורה האגדי למוזיקה בקונסרבטוריון, על התאמת התמליל למוזיקה. איליה גם עשה את העיבודים לכל כלי התזמורת וגם ניצח על התזמורת. זו הייתה עבודה מאד לא פשוטה וכל מי שמבין במוזיקה אמר שהעבודה שהוא עשה הייתה לא פחות ממדהימה".

האופרה עלתה בשנת 1987 והשתתפו בה 26 ילדים שהיו בתזמורת ועוד 24 ילדים ששיחקו על הבמה. בנוסף, עשרות ילדים שלקחו חלק בהיבטים השונים של ההפקה. היא עלתה חמש פעמים בקולנוע חוף בחדרה ופעם אחת גם בקולנוע השלום בפתח תקווה ובאחת הפעמים, הגיע מנכ"ל משרד החינוך לצפות בה והעניק לבית הספר פרס על סך 5,000 שקלים. אך ההתרגשות הגדולה באמת, היה במפגש עם חלק מצוות השחקנים המקוריים. "רות סיפרה לי שיש כמה ניצולים שבילדותם היו בגטו טרזינשטט והשתתפו באופרה המקורית שהוצגה בגטו. הצלחנו לאסוף 11 ניצולי שואה ששיחקו באופרה המקורית ולהפגיש אותם עם התלמידים ששיחקו באותם תפקידים שלהם. המפגש נערך ביד לבנים והיה מאד מרגש, גם הניצולים וגם הילדים היו ברקיע השביעי".

כיליד הארץ, ההיכרות עם רות והאופרה ברונדיבר היה המפגש המשמעותי הראשון של יגאל עם השואה. לאחר הפקת האופרה, שמרו יגאל ורות על קשר חברי חם ורות החלה לנסות ולשכנע את יגאל לכתוב את הסיפור שלה כניצולת שואה.

"כשרות ניסתה לפנות להוצאות ספרים בישראל, היא לא נענתה בחיוב, אך באופן מקרי דווקא הוצאת ספרים גרמנית גדולה בשם פיפר פרסמה את סיפורה. עד מהרה הספר טיפס לראש רשימת רבי המכר. השמועה הגיעה לישראל והוצאות הספרים החלו 'לחזר' אחר סיפורה של רות. היא רצתה שהסיפור יפנה לבני נוער וביקשה שאתרגם אותו".

יגאל שחר
יגאל שחר

יגאל העדיף לא לתרגם אלא לכתוב את הספר מחדש. "נפגשנו כמה פעמים בשבוע למשך שעות על גבי שעות, רות סיפרה את הסיפור ואני ישבתי מולה וכתבתי את דבריה, לאחר מכן ישבתי ועיבדתי את דבריה לספר, פרק אחר פרק, כתובים על בלוקים של דפים צהובים". עם השנים כתב יגאל את סיפורי החיים של ארבעה ניצולי שואה נוספים.

לאחר כתיבת הספר הראשון, השתתף יגאל בקורס מדריכים למסעות בפולין. הזיכרונות מהמסעות ממשיכים ללוות אותו. "הייתי עוף מוזר בקרב המדריכים. אני לא בא לעשות סטריפטיז לשואה ולספר לילדים סיפורי זוועות שלא יירדמו בלילה. בעיניי יש דרכים אחרות לשמור על עניין בקרב התלמידים. לפני כל מסע אני מכין שירים, כל יום במהלך המסע הייתי מחלק שיר בלי להסביר עליו דבר ויחד עם התלמידים דיברנו עליו וניתחנו אותו, מתוך כוונה לדרבן את התלמידים ולגרום להם לרצות לדעת על הנושא ולשאול שאלות. הייתי מבקש גם מהתלמידים לכתוב את סיפוריהם של קרובי המשפחה שלהם בשואה ולספר במסע את הסיפור המשפחתי".

בין כתיבת הסיפורים האישיים והקשים של ניצולי השואה, התפנה יגאל לכתוב גם ספר שירים בשם 'עני בתוכי', שיצא לאור בשנת 1998 וספר שירים נוסף, שכולו שירים שכתב בעקבות המסעות לפולין ויצא לאור בשנת 2011 בהוצאת מורשת. הוא ממשיך ליצור והמגירה שלו מלאה במאות שירים שטרם ראו אור והוא מקווה לאגד את חלקם לספר שירים נוסף.

את שנות פעילותו בבית ספר עמל יגאל זוכר בחיבה רבה. "כשאני מסתכל היום על התקופה הזאת, שהיו בה הרבה הישגים, אני מצטער רק שלא ביליתי מספיק זמן עם המשפחה. עם השנים, הרחבתי את עצמי לאינסוף פעילויות תרבותיות בבית הספר וגם כשהייתי חוזר הביתה, חלק ממני תמיד נשאר שם, בבית הספר".

בדוק גם

הרב הרצל באירוע בנצרת עילית עם ראש העיר (צילום ישראל פרץ)

"אני לא רב העיר נצרת"

מבהיר הרב הראשי של נצרת עילית ישעיהו הרצל, שלא פעם השתתף באירועים רשמיים ובטעות הוזמן לברך בשם העיר השכנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *