Netanya
15°
Partly Cloudy

"דווקא כשאנחנו נמצאים בבור הכי שחור, אנחנו יכולים להפיץ הכי הרבה אור"

בגיל 56 נכלאה זיוה יצחק מחדרה מאחורי סורג ובריח בגלל עבירות מיסוי, ואת הקושי, הכאב וההשפלה הובילה לכתיבה, אותה החלה עוד בנווה תרצה. התוצאה: ספר מצמרר על הימים הקשים במעצר ובכלא. סיפור אישי מאחורי הסורגים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
"הכתיבה הותירה אותי שפויה בתוך כל הבלגן והרעשים המקפיאים של בית הכלא" זיוה יצחק

החלטה עסקית שהתבררה כשגוייה שאבה את זיוה יצחק (60), אישה נורמטיבית שלא פשעה בחייה, לריצוי עונש מאסר בבית הסוהר נווה תרצה. כדי להתמודד עם המציאות הלא מוכרת, היא התחילה לכתוב. בלוק הדפים שקיבלה בכלא התמלא במהירות, וכשהשתחררה הפך לספר מרתק שמספק הצצה נדירה אל מאחורי הסורגים בכלא הנשים. לצד ספרה, שקיבל את הכותרת המצמררת "המספר הזוכה 9016799", הלא הוא מספרה האישי בכלא, זיוה אף כתבה ספר חלוצי של שירה ארוטית, שגורף שבחים רבים, ובימים אלה שוקדת על שני רומנים וספר ילדים אותו הקדישה לאביה ז"ל שנפטר ביום האחרון שלה בכלא.

השנה הארורה בחייה הייתה 2007. שנה קודם לכן עברה לחדרה עם שני ילדיה ובעלה, שבמשך שלושה עשורי נישואים ספגה ממנו אלימות קשה. החיים בבית היו אמנם גיהינום, אבל בהיבט המקצועי זיוה הבריקה. היא עבדה בחברה מסחרית בינלאומית כמנהלת אשראי לקוחות האחראית על צוות של עשרות עובדים. בניסיון לשפר את תנאיה הכלכליים, הקימה חברה שמספקת שירותי עבודות קבלניות יחד עם הקבלן שבנה את ביתם בחדרה, והעתיד הסתמן כוורוד.

זיוה קיוותה שבעזרת הרווח הגבוה הצפוי מהעבודה, תוכל לקנות את חלקו של בעלה בביתם המשותף ולאפשר לה ולילדיה חיים נוחים. אלא שבמקום נוחות כלכלית, מצאה עצמה במאבקים משפטיים שנמשכו שנים והובילו אותה למאסר.

124 ימים מאחורי סורג ובריח. זיוה יצחק
124 ימים מאחורי סורג ובריח. זיוה יצחק

"קיבלנו הצעה מצוינת מחברה יזמית. זה היה פרויקט קיץ של בניית שני בתי ספר ברמת השרון וברמת גן. עבדנו כל יום מסביב לשעון וסיימנו את הפרויקטים, אבל את הכסף לא קיבלנו. מפה הכל התחיל להתגלגל כמו כדור שלג ענקי שרק גדל וגדל עד שדרס לי את החיים".

החברה היזמית התבררה כחברה של נוכלים, ש'עקצו' את זיוה ואת השותף שלה. השניים, שהשקיעו סכומי כסף גדולים בפרויקטים, נכנסו לחובות שהסתכמו במאות אלפי שקלים. אחרי מאבק משפטי ממושך, בין היתר נגד מע"מ שדרש את מאסרם בפועל, ניתן גזר הדין הקשה וזיוה נכנסה לתקופת מאסר של שמונה חודשים.

"עמדתי מול דלתות הענק הכחולות בכניסה לבית המעצר קישון וקפאתי על מקומי, קיבלתי פתאום בום. מהרגע הראשון שהגעתי, הפשיטו אותי מכל האנושיות שבי, את החפצים האישיים שלי שמתי בשקית זבל שחורה שנתנו והמתנתי בשקט כמו ילדה טובה".

כשהיא אזוקה בידיה, ממררת בבכי של כאב ומתחננת שיתנו לה לדבר עם בני משפחתה ובייחוד עם אביה החולה, הובלה זיוה לאגף נשים ונוער בבית המעצר.

"מתוך אחד התאים אני שומעת אסירה שצועקת 'תביאו אותה אליי'. אני מתחננת בפני הסוהרת שלא תכניס אותי לתא שלה, אבל לפני שאני מספיקה לומר ג'ק רובינזון, התא נפתח והדלת נסגרת מאחוריי. מולי אני רואה אישה מסוממת, לגופה גופייה צמודה ותחתוני חוטיני ובורות שחורים מההזרקות מכסים את ידיה ורגליה. מסביב קיא וטינופת, מגשי אוכל, קליפות ביצים וצחנה שאי אפשר להסביר".

ההלם שזיוה הייתה שרויה בו היה כל כך גדול שהיא כלל לא הבחינה באסירה נוספת שישבה בתא. זיוה תפסה את שקית הזבל המלאה בחפציה האישיים ונעמדה בפינה בתא ללא ניע, עד שהגיעה הסוהרת והעבירה אותה לתא אחר. "בתא השני הייתה אסירה מטורפת שהתהלכה בעצבנות מצד לצד כמו מטוטלת. באיזשהו שלב איבדתי לגמרי תחושה של זמן, שמתי את השקית שלי על אחד המזרונים ובחצי שכיבה חצי ישיבה, הצלחתי להירדם."

הלילה במעצר עבר ולמחרת הועברה זיוה לבית הסוהר לנשים נווה תרצה. במשך שבוע שלם, זיוה סיגלה לעצמה מנהגי אבלות, על מזרון מסריח בתא שלה, היא ישבה במשך שבעה ימים תמימים בלי להתקלח ובלי לאכול ולשתות כמעט כלום. את השבועות הראשונים העבירה באגף מעבר, בעודה ממתינה לוועדת המיון של הכלא, שתקבע באיזה אגף היא תרצה את זמנה. "באגף המעבר את כלואה 23 שעות ביממה בתוך התא ומוציאים אותך לשעה ביום. מיטות קומותיים, בקטריות, טינופת שהשטן לא ברא, פטרת בקירות ובמקלחת, שני מאווררים על שש נשים בתא, וגם אם תצעקי בקולי קולות אף אחד לא יבוא לעזור לך".

אחרי יומיים בנווה תרצה, זיוה ביקשה דפים וכלי כתיבה, כדי שתוכל להתנתק ולמלא את זמנה בעולם המילים הכתובות, אליו תמיד התחברה. "ביקשתי ממנהלת האגף דפים ועט ואמרתי לה שזה הדבר היחיד שיעזור לי. כלי כתיבה הם מצרך נדיר בכלא, אבל אחרי ראיון קצר שהיא ערכה לי, מנהלת האגף הסכימה לתת לי".

"הכתיבה הותירה אותי שפויה בתוך כל הבלגן והרעשים המקפיאים של בית הכלא", מספרת זיוה, שמצאה את עצמה מתעדת בלייב את החיים מאחורי הסורגים, וכותבת טקסטים על גבי טקסטים על האסירות, הסיפורים האישיים שלהן, על התנאים הקשים בבית הסוהר ועליה, ילדה טובה חדרה שלא היה לה מושג איך הגיעה לשם.

"השתדלתי להיות שקטה ולא להתערבב יותר מדי עם האסירות האחרות. את רוב הזמן שלי העברתי בכתיבה, שהייתה אז בשבילי דרך לשרוד את זה. כתבתי באמוק כדי להתנתק והכתיבה הפכה בשבילי למקום מפלט".

אחרי ארבעה חודשים בכלא, אביה של זיוה נפטר וזיוה שוחררה להלווייתו. "עוד לפני שאבי נפטר הרגשתי את זה בעצמות שלי, כל הלילה ישבתי ובכיתי. יום לפני כן חילקתי את כל הדברים שלי בין האסירות כי ידעתי שאני יוצאת ולא חוזרת", היא משחזרת. "את בלוק הדפים, עם מעל למאתיים דפים כתובים בכתב יד קטן וצפוף, החבאתי אצל אחת מהאסירות, וכשהתכוננתי לצאת, לקחתי ממנה את הדפים והחבאתי אותם בתוך זוג מכנסיים שלקחתי איתי בשקית."

אביה נפטר ב-24.11.15. זיוה שוחררה להלווייתו ויום לאחר שנטמן, התבשרה כי לא תצטרך לשוב לבית הסוהר. אחרי 124 ימים בכלא, זיוה יצאה לחופשי ופנתה לשקם את הריסות חייה. "בהתחלה מאד התביישתי בעצמי, בשנה הראשונה אחרי השחרור לא הצלחתי לצאת מהבית, התהלכתי ברחוב כמו אאוטסיידרית והרגשתי כאילו אות קין מקועקע לי על המצח", היא מספרת.

אחרי שנה טרופה, זיוה החליטה שהיא לא שותקת וניגשה לבלוק הדפים הגדול, המלא במילותיה הטעונות. "היה לי מאד קשה לגשת לזה. בהתחלה תמללתי כמה שורות ואט אט זה הפך לכדור אש שאי אפשר להשתלט עליו. כתבתי באטרף, בלי הפסקה, בוכה וצורחת לשמיים, נזכרת בכל מה שכתבתי ועוברת את הכל שוב".

לצד כתיבת הספר, שראה אור לפני כשנה וזכה לכותרת "המספר הזוכה 9016799", יצאו מזיוה גם שירים על גבי שירים מלאים בתשוקה, יצרים ואהבה, תיאורים מרהיבים ומילים, שנכתבו מדם לבה והפכו לספר שירה ארוטית ייחודי ומרתק בשם "צעיף בגרות". ולמה דווקא ארוטיקה? "כשאת מגיעה לכלא, מסרסים את האני שלך עד שלא נותר ממך כלום. אין לך מאווים, תשוקות או רצון לחיות. מי את בכלל? את אפס, את כלום, את אוויר. מבטלים אותך ואת מבטלת את עצמך", היא עונה.

שירה ארוטית. ספרה של זיוה יצחק. ציורים: samarel
שירה ארוטית. ספרה של זיוה יצחק. ציורים: samarel

בימים אלה זיוה מעבירה הרצאות מרתקות עם מסר חשוב במיוחד. "דווקא כשאנחנו נמצאים בבור הכי שחור אנחנו יכולים להפיץ הכי הרבה אור", היא אומרת מתוך ניסיון כואב. "אנחנו מתהלכים בעולם ועושים כל מיני תכניות, אבל בזמן שאנחנו מתכננים, אלוהים צוחק עלינו. זו לא קלישאה, זה אמיתי. אבל גם אם אתם מרגישים כאילו כתשו לכם את החיים, אתם יכולים לבנות את החיים שלכם מחדש. כל אחד יכול, יש לנו כוחות שאנחנו לא מסוגלים לתאר לעצמנו".

בימים אלה היא שוקדת על שני רומנים, האחד בשם "משולש" והשני ייקרא "חידודין", ובקרוב ייצא ספר הילדים שלה, "שוקי ומוקי", כשמות כינויי החיבה לאביה ולנכדתה.  בספר שמונה סיפורים וזיוה הקדישה אותו לאביה שנפטר. .

"ההורים שלי מאד תמכו בי, במיוחד אבא שלי שאמר לי, 'את יכולה ללכת לכלא בראש מורם, את לא גנבת, את חייבת, ויש הבדל גדול בין השניים'. היה לי מאד חשוב לעשות משהו בשבילו".

את התקופה הארורה בחייה היא לא שוכחת. החלום הבא שלה הוא להגיע לחברי כנסת ולוועדות בכנסת ולפעול כדי לקדם חקיקה בנושא תנאי הכליאה בבתי הכלא בישראל.

 

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

תגיות

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram