המחנך, הסופר והפובליציסט עמנואל בן סבו בטור מיוחד על תהליכי השכול והתוגה הלאומית
כשהכוכבים רוקדים ומלכת השכונה מצטרפת לאח הגדול, מי זוכר את אהד ושחר?
ביום שישי, בין השמשות הדליקו ילדות, בחורות, נשים יהודיות בכל העולם נרות שבת, עצמו עיניהן, פרשו ידיהן, הניחו את ליבן על השלהבות הבוערות, פיהן מלמל תפילה, משאלה, תקווה, והשבת ירדה לעולם, האנחות התכנסו לתוך עצמן, התוגה מיהרה להצטרף אליהן, החרדה הצטנפה מחוץ לטווח הראייה, הגעגוע והזיכרון התחלפו ברגעים של חסד, טללים של אור מילאו את חלל העולם, השבת ירדה ועימה המלאכים השומרים.
ובמוצאי השבת, אחר הדלקת נר ההבדלה, הפתיליות המפוצלות והאור המתפזר, ריח הבשמים וכוס יין הברכה העולה על גדותיו, המבדיל בין קודש לחול, סוד הקדושה המלווה את האוהבים המתקשים להיפרד מהשבת המלכה, נאחזים עוד דקות אחדות, עד שהחול יתפשט והקודש יתכסה בענני כבוד עד לשבת הבאה.
והם עולים, אחד, אחד, שני אריות האומה, שני גיבורי ישראל, שני שלהבות נרות שכבו טרם זמנם, והם ממלאים שוב את רסיסי הקודש האחרונים בתוגה, יגון וצער, שוב "הותר לפרסום", שוב הנעורים שבאו פתע אל סופם, שוב האורות שנדמה היה כי לא יכבו לעולם והם ניבטים במלא יופיים, במלא קומתם, במלא חיותם, מבשרים על נפילתם.
הנרות שכבו, נרו של שחר גמלא ונרו של אהד יערי, וחושך גדול התפשט בעולם, חושך שאחריו יבקע האור, כמו בכל יום מחדש ויהא העולם חסר את אהד ושחר ויהא העולם שבור, ויהא בעולם כחרס הנשבר.
והמלאך הממונה אי שם, בין הכוכבים, ילחש לרעהו הטוב ממנו, האוסף את דמעות האוהבים וכונסם לכד גדול, עצום ורב, המצוי מאחרי הפרגוד, סמוך לכיסא הכבוד, הם באו, שחר ואהד, הם באו, ובת קול מקדמת אותם בשמיים, פנו לאהד ושחר מקום ליד מי שאמר והיה העולם.
ובארץ, החושים קהו, הצער התחלף, מהר מדי, רוקדים עם כוכבים, האח הגדול, מלכת השכונה, שיחה עם פוליטיקאי מקושש קולות, ואהד ושחר לעולם לא ירקדו עם כוכבים, לעולם לא יפגשו את האח הגדול, לעולם לא יהיו מלכי השכונה, לעולם לא יתלבטו במי לבחור.
השכול אין לו פגות תוקף, השכול אין לו גבולות, השכול אין לו זמן המרפא אותו, השכול הוא נצחי, השכול נעטף בכאב ובאמונה ברמת הגולן וברחובות, בתים של אור ושמחה שבחרו בחיים, בתים חסרים.
ובעוד ברחובות וברמת הגולן, מחבקים את המשפחה, מחזקים, עוטפים באהבה אישית ולאומית, ובעוד המעגלים הקרובים מעלים על נס את סכר הנופלים, מתייחדים עם כאב המשפחות, מתכננים את מסע הקבורה, את הדרך למנוחת העולם, ברוקדים עם כוכבים, במלכת השכונה, באח הגדול, הסיפור המקביל, ההזוי והבלתי הגיוני נמשך.
אהד ושחר, כמו כל גיבורי האומה, הבטיחו לנו בנופלם חיים, הבטיחו לנו תקווה, הבטיחו לנו מחר בטוח, הבטיחו המשכיות, הבטיחו שמגש הזהב עליו הגישו את הקרבתם למען המולדת, ואנו? האם אנו ראויים להם? האם דקות אחדות לאחר פרסום נפילתם, יכולים לרקוד עם כוכבים, להתרגש עם האח הגדול ולהתפעל ממלכת השכונה, תנו לנו רגעים של חסד, של חמלה, של תוגה, תנו לנו להתאבל על הנעורים שבאו פתע אל מותם, תנו לנו להיות ראויים לקורבנם.
