fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178243 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שווים בין שווים

מה המשותף לוולדימיר פיקס, ארתור בלינוב, אנדריי וולקוב ואריה תוכמה? סיפורה של היצרנית הגדולה בישראל לרכיבי תעופה, שהעסקת עובדים עם מוגבלויות היא לגמרי בדנ"א שלה
מגיעים לעבודה עם חיוך. מימין: ארתור בלינוב, אנדריי וולקוב, אריה תוכמה וולדימיר פיקס | צילום: דורון גולן
מגיעים לעבודה עם חיוך. מימין: ארתור בלינוב, אנדריי וולקוב, אריה תוכמה וולדימיר פיקס | צילום: דורון גולן

ולדימיר, ארתור, אנדריי ואריה הם העובדים שכל בוס חולם עליהם. הם מגיעים לעבודה עם מוטיבציה גבוהה ורצון ללמוד. הם מקצוענים בתחומם, אנשים איכותיים וצנועים, שעובדים מתוך תשוקה אמיתית ואהבה למקצוע. הארבעה הם כבדי שמיעה, אבל מבחינתם, כמו מבחינת המעסיק שלהם, זה כלל לא פקטור. לצערם, זה לא מובן מאליו שחברת וויפרו גבעון מעסיקה אותם, הרי לא אחת סגרו בפניהם את הדלת במקומות עבודה אחרים. אבל התפיסה של וויפרו גבעון, אפשרה להם להוכיח את היכולות שלהם, כי שם רואים אותם כפי שהם באמת, הרבה מעבר למוגבלות.

גוני לצטר, סמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי, סיפר לנו על החברה: "ח.ר גבעון הוא השם המקורי של החברה. חיים גבעון, איש יקר שעדיין מגיע כל בוקר למשרד הקים את החברה בראשית שנות ה-70 בצ'ק פוסט ובשנות ה-90 הצטרף אליו בנו הצעיר, רונן, המשמש מנכ"ל החברה גם היום. מבית מלאכה קטן לעיבוד שבבי צמחה החברה ליצרנית הגדולה בישראל לרכיבי ומכלולי מתכת תעופתיים. כחלק מצמיחת החברה עברנו לאזור התעשייה בקרית ביאליק ורכשנו מפעל סמוך לעיר סיאטל לצד המפעל הראשי של חברת בואינג, שהפכה להיות הלקוח המוביל שלנו. החלקים והמכלולים שאנו מייצרים נמצאים על כל מטוסי הנוסעים של בואינג, ללא יוצא מן הכלל וגם על מטוסי קרב רבים כמו F-35, F-15 ו-F-16.

המיזוג עם הקונצרן ההודי
וויפרו גבעון מעסיקה 310 עובדים, מתוכם 260 במפעל באזור התעשייה בקרית ביאליק. ב-2016 נרכשה החברה על ידי קונצרן וויפרו ההודי, המונה 200 אלף עובדים.

לצטר מסביר על החיבור: "בוויפרו עוסקים בתחומים מאוד מגוונים כמו טכנולגיית מידע, ייצור רכיבים לתעשיית הרכב, מוצרי צריכה, טואלטיקה ועוד. לפני מספר שנים החלה וויפרו לפעול גם בתחום הייצור התעופתי, וכחלק מהמהלך הם רצו לקנות חברה בתחום, על מנת להיכנס אליו מהר יותר. אחרי שהם הסתובבו בכל רחבי העולם, הם החליטו לחפש כאן, בישראל. מסוף שנת 2016 אנחנו תחת בעלות מלאה של וויפרו. היו מי שחשבו שוויפרו תרוקן את המפעל שלנו מעבודה, תעביר אותו להודו ובסוף תסגור אותו. אבל המצב שונה לחלוטין, מאז החברה גדלה, צמחה וקלטה עוד ועוד עובדים".

גוני לצטר: "הבעלים של וויפרו, עזים פרמג'י, תרם יותר מ-50 אחוז מההון שלו למטרות פילנתרופיות, וכשהוא יילך לעולמו יתרמו את מרבית ההון שנותר. עיקר התרומות שלו מושקעות בחינוך, בעיקר בהכשרת מורים בתחומים שונים"

אחת מהסיבות לחיבור הטבעי בין וויפרו לגבעון היא שימת דגש על המשאב האנושי והחיבור לקהילה. "בנינו שיתוף פעולה חם וטוב, אנחנו עובדים ביחד. לוויפרו יש מדיניות מאוד משמעותית בכל הקשור לאנשים עם מוגבלויות ותרומה לקהילה. הבעלים של וויפרו, עזים פרמג'י, תרם יותר מ-50 אחוז מההון שלו למטרות פילנתרופיות, וכשהוא יילך לעולמו יתרמו את מרבית ההון שנותר. עיקר התרומות שלו מושקעות בחינוך, בעיקר בהכשרת מורים בתחומים שונים. האידיאולוגיה של החברה מבוססת על תרומה לקהילה ושילוב אוכלוסיות מגוונות והמון-המון צניעות ממש כמו פרמג'י. הוא אדם מאוד צנוע, שאוכל את הסנדוויץ' שאשתו מכינה לו כל בוקר. הוא מדבר בגובה העיניים. מאוד שמחנו על כך כי זה התאים מאוד לתרבות שלנו. אנחנו עושים המון פעילויות רווחה ביחד. גם כשאנחנו נפגשים לדיונים, אנחנו מדברים על העובדים שלנו לפני שמדברים על הביזנס, מדברים על האנשים. זה מאוד מאפיין את החברה הזו".

אין הנחות
כשאינה טל, מנהלת משאבי אנוש בחברה, מקבלת אל שולחנה קורות חיים של אדם בעל מוגבלות, היא נותנת לו הזדמנות שווה, גם אם זה דורש ממנה מאמץ אחר. "קיימת תפיסה שהיכולת של אדם חירש או כבד שמיעה היא נמוכה מעובד ללא מוגבלות, וזה לא נכון", אומרת טל, "אנחנו מוצאים את התפקידים בהם העובדים יכולים להשתלב בדרך הטובה ביותר. אנחנו מתייחסים אל העובדים שלנו באופן שווה, יש לנו דרישה מהם בדיוק כמו לשאר העובדים".

ולדימיר פיקס גר בעפולה ועלה מאוקראינה בשנת 96'. הוא גרוש ויש לו שלושה ילדים. במקצועו הוא מתקן מחשבים. אחרי כמה שנים בתחום הוא עבר למפעל והחל לעבוד בהשחזה. "המנהל ראה שאני משתפר, שיש לי הבנה טובה, והעביר אותי לתפקיד מרכיב תעופתי. אני אוהב לעבוד כאן, כי יש לי תשוקה למקצוע, אני מגיע לעבודה עם חיוך".

ארתור בלינוב גר בחיפה, נשוי ולו שתי ילדות. הוא עלה מאוקראינה ועבד בבנייה במשך 10 שנים. "אני עובד במפעל בתפקיד מרכיב תעופתי כבר שמונה שנים. אני אוהב להיות כאן ואוהב את העובדה שאני מתפתח מתפקיד לתפקיד. אני אוהב ליצור בעבודה שלי, אני מרגיש שאני יוצר כאן יש מאין".

ארתור בלינוב, אנדריי וולקוב, אריה תוכמה וולדימיר פיקס | צילום: דורון גולן
ארתור בלינוב, אנדריי וולקוב, אריה תוכמה וולדימיר פיקס | צילום: דורון גולן

אנדריי וולקוב גר בחיפה, נשוי ולו שתי בנות. הוא עלה לישראל בשנת 2009. "התחלתי לעבוד במפעל בשנת 2013, בגראדים. אחרי שנתיים של עבודה התחלתי ללמוד את תפקיד מבקר האיכות, וזה התפקיד שלי כיום. אני אוהב לאתגר את עצמי, כשיש דברים חדשים שאני לא מכיר אני רוצה ללמוד ולהבין אותם".

אריה תוכמה גר בקרית ים, הוא רווק ועובד במפעל כבר חמש שנים בתפקיד איש אחזקת מבנה. "כולם מכירים אותי כאן ואני אוהב את האנשים מאוד. העבודה טובה ואני אוהב להיות כאן".

"לא כל אחד מסוגל להצליח בעבודה הזו". מספרת טל, "חייב להיות רקע טכני, להבין שרטוטים, זו לא עבודה שמתאימה לכל אחד. העבודה תלויה בידיים וביכולות החשיבה של האדם, היא לא קשורה לחירשות. הלקות הפיזית לא מפריעה להם להיות עובדים נהדרים, מקצועיים, מאוד מחוברים לארגון עם מוטיבציה מאוד גבוהה. כל ארגון צריך לדעת לתת להם הזדמנויות. זה האינטרס שלנו ברמת הארגון וברמת החברה הישראלית. ארגון שהוא יותר מגוון ויותר שוויוני ומכיל, הוא ארגון בריא יותר, כך גם שאר העובדים מתחברים לארגון שאכפת לו, וזה גם משפיע על הצלחת החברה".

אל תוותרו עלינו
הם לא שומעים מגיל צעיר, ולא רואים בכך מגבלה שעוצרת אותם. פיקס מספר: "אני שמעתי עד גיל 3, ואז חליתי ואיבדתי את השמיעה שלי. לפעמים קשה לי להבין קריאת שפתיים, אבל אין ברירה. אני גדלתי בחברה שומעת כל חיי ואני יודע להשתלב. אני רגיל לחיות ככה".

גם וולקוב עבר התמודדות דומה. "מתרגלים לזה, גדלנו עם זה. אם מישהו גדל שומע ופתאום בגיל 30 הוא מאבד את השמיעה זו התמודדות אחרת. אני לא חירש מלידה, אבל חליתי בגיל צעיר ומאז אני לא שומע. אני יודע בדיוק איך לתקשר עם אנשים. אם לא מבינים אותי, אפשר להתכתב או לדבר לאט יותר. יש אנשים שלא רוצים לתקשר, רואים אדם חירש ובוחרים לא לדבר איתו בכלל, אבל זה תלוי בבן אדם, האם מבינים אותנו ומכבדים אותנו. אם יש להם סבלנות והם מקשיבים לסיפורים שלנו, לאנשים שאנחנו מעבר למוגבלות".

אינה טל: "כשאני רואה קורות חיים של אדם כבד שמיעה, אני יודעת שאני צריכה לפעול בדרך שונה, לסמס לו במקום להתקשר, להיעזר בשירותי תרגום או לנסות לדבר איתו דרך הילדים שלו. וכך אנחנו עושים"

הקושי קיים. לא כולם מעניקים הזדמנות שווה לאנשים הנפלאים האלה, והם קוראים לכל המעסיקים באשר הם לפתוח את הראש ולהעניק הזדמנות שווה לכל בעלי המוגבלויות. פיקס: יש מנהלים שרואים אדם ולא מעסיקים אותו רק בגלל מוגבלות השמיעה, כך קורה ברוב המקרים. יש הרבה חירשים עם תואר ראשון שמתקשים לקבל עבודה, כי לא רוצים להעסיק אותם ולבזבז זמן על התקשורת איתם. כשאני הגשתי קורות חיים, לא לקחו אותי להרבה מקומות עבודה, וניסיתי לא מעט. למזלי פה הצלחתי והתקדמתי".

ווקלוב מסכם: "חברות ומפעלים לא צריכים לוותר על אנשים עם מוגבלויות, גם אם זה דורש מעט יותר מאמץ. לכל אחד יש מה לתרום. אנשים צריכים לראות מעבר למוגבלות. צריך לתת לכולם אפשרות שווה, ואולי תגלו שיש משרה שמתאימה לאותו בן אדם. המוגבלות היא לא מה שמגדיר אותנו. לא צריך להסתכל על החירשות כמחסום, עובדה שכשנתנו לי את ההזדמנות הוכחתי את עצמי".

אינה טל מספרת שהמאמץ לגמרי משתלם. "אין ספק שהמעסיק צריך לעשות מאמץ, שמשתלם לגמרי. כשאני רואה קורות חיים של אדם כבד שמיעה, אני יודעת שאני צריכה לפעול בדרך שונה, לסמס לו במקום להתקשר, להיעזר בשירותי תרגום או לנסות לדבר איתו דרך הילדים שלו. וכך אנחנו עושים. שני הצדדים יוצאים מורווחים. אנחנו הרווחנו עובדים מקצועיים ואיכותיים, עם מוטיבציה גבוהה ומחוברות לארגון, והם הרוויחו מקום עבודה".

מכשיר שמיעה זה כמו משקפיים
לצטר מאוד גאה בדרך שעשו העובדים המסורים של וויפרו גבעון, בין היתר כי הוא עצמו סובל מלקות שמיעה. "כל אחד מהבחורים האלה התחיל בנקודה אחת והיום נמצא בנקודה אחרת לגמרי. הם לא עושים לעצמם הנחות, הם לא מוותרים והמוטיבציה שלהם היא גורם מאוד משמעותי בהצלחה שלהם. זה מאוד חשוב לנו כי מבחינתנו, בוויפרו גבעון יש לנו אופי מיוחד, והם חלק מהאופי הזה. כל אחד שמגיע לעבודה מביא איתו משהו, התחלנו כעסק משפחתי ונשארנו משפחה. יש לנו אנשים מכל מיני מקומות ואוכלוסיות, מבוגרים אחרי גיל פרישה, חלוקה כמעט שווה בין נשים וגברים ואנשים עם מוגבלויות. אנחנו רוצים להישאר ארגון פתוח וסובלני, זה מרכיב מרכזי בהצלחה של כולנו. אני בעצמי סובל מליקוי שמיעה שמוגדר כבינוני עד חמור. אני מרכיב מכשירי שמיעה שבלעדיהם אני לא שומע כמעט דבר. השמיעה שלי עם השנים הלכה והתדרדרה וזה מציב אותי בסיטואציות חדשות. בישיבות אני לא תמיד שומע בדיוק מה כל אחד אומר ואין לי את המיומנות שיש לכבדי שמיעה מגיל צעיר ולא בטוח שאוכל לרכוש אותה. גיליתי שאחד הדברים החשובים ביותר הוא לעבור את מחסום הבושה, להודות שיש לי לקות שמיעה והיא פוגעת בתפקוד שלי, אז הרכבתי מכשירי שמיעה. בעצם זה בסל הכל כמו משקפי ראייה".

ישבנו שם יחד כולנו סביב שולחן הישיבות, במין אידיליה סוחפת שכזו. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם כולם היו פותחים את הדלת לכל אדם עם מוגבלות באשר הוא. איך הייתה נראית החברה הישראלית אם היינו שופטים את מי שעומד מולנו פחות בחומרה ומקבלים גם את מי ששונה מאיתנו. וויפרו גבעון היא דוגמה לקבלה והכלה, לסבלנות ושוויון, ואין ספק שיש לנו דבר או שניים ללמוד מהם.

סייעה בתרגום לשפת הסימנים: טניה ברנוב

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות