״גם בגשם הסוער אני יוצאת אליך. עכשיו. אני חייבת לספר לך, יוסי״.
שמעתי את קולה הנסער מבעד לשפופרת, ״תגיעי, אני בבית״, עניתי, ובלי להיפרד ניתקה את השיחה. בתוך דקות התייצבה בסלון ביתי, אפילו לא פשטה את המעיל מעליה והחלה לשפוך את שעל ליבה.
״אני זוכרת אותו. הוא חרוט במוחי שנים. הייתי תלמידה בכיתה ז׳, כל הבנות רצו בו. היה החתיך של השכבה. נער עתיר כריזמה בגיל כל כך צעיר. עידן שמו. לי הוא הציק במיוחד. הייתי הילדה היפה והחדשה של הכיתה. במשך תקופה לא מבוטלת ספגתי ממנו הצקות, השפלות ואפילו מכות", היא גוללה את סיפורה, כשהיא חנוקה מדמעות.
"רק לימים הבנתי למה", המשיכה, "הוא אהב אותי עד עמקי נשמתו, ומפאת גילנו הצעיר לא ידע לתרגם למילים את אהבתו אליי. אחרי התערבות של המשפחות ומנהל בית הספר, הפכנו לחברים טובים. יום אחד הוא נעלם. לא פגשתי בו שנים, למעט הופעותיו לסירוגין במחשבותיי. השנים עברו, התחתנתי, התגרשתי. לא הפסקתי לחשוב עליו. לא יכולתי לחיות עם הרגשת הפספוס; עם ההרגשה של החמצת האהבה הגדולה של חיי. כך לפחות חשבתי אז.
"ערב אחד, כשאני שבורה מבדידותי, שוטטתי לי בפייסבוק. זיהיתי אותו בקטגוריית 'אנשים שאתה עשוי להכיר'. התחלתי לרעוד. קפאתי על מקומי. מעין שיתוק אחז בי, ובמקביל היה בי רצון עז ובלתי נשלט ללחוץ על המקלדת, לשלוח הודעה ולומר לו: 'היי'. הוא בטח לא יזכור או יזהה אותי, שכנעתי את עצמי, בכל זאת עברו יותר משני עשורים, אבל מה אכפת לי לנסות?
"אני מניחה את אצבעותיי על המקלדת, לוקחת נשימה עמוקה מהתרגשות, והופ! כמו שקרא ושאב את מחשבותיי, הקדים ושלח לי הודעה: 'היי, ימית!'. מקבץ של צמרמורות ברצף אחז בי. כנשוכת נחש התאבנתי אל מול המחשב. צירוף מקרים? לא מאמינה! סימן ברור מזה? אין! זה זיווג משמיים, אמרתי לעצמי. הוא המשיך להקליד: 'שנים את לא יוצאת לי מהראש. לא מפסיק לחשוב עלייך. אני חי במונטריאול, קנדה, ומחפש סיבה לחזור ארצה.
"ככל שהתארכו השיחות עם עידן נקשרה נפשי בנפשו. התאהבנו בעוצמות שלא הכרתי מעולם, והאמן לי, יוסי, כבר חוויתי דבר או שניים בחיי. הוא הבטיח לשאת אותי על כפיים והאמנתי לו. רצתי לאש כעיוורת. רציתי אותו בכל מאודי. הייתי צמאה לחיבוק ולאהבה. בלעתי באמונה שלמה ובשקיקה כל מילה שיצאה מפיו. הערצתי אליו הייתה אבסולוטית. אהבתי אותו עד כלות. הוא קנה אותי בהבל פיו ואני נשביתי בקסמיו. לא ידעתי עליו מאום, חוץ מהציורים שצייר לי במילותיו, כבן זוג המושלם שציירתי לעצמי במחשבותיי. לילות שלמים העברנו בשיחות נפש אל מול המצלמה במחשב. געגוע עז לטעם אהבה וזוגיות טובה עלה בי.
״'אני רוצה אותך, עידן', העזתי סוף-סוף לומר לו. ופתאום, שקט. החסרתי פעימה. 'מה נבהלת?', שאלתי. 'חיכיתי לשמוע את זה ממך', ענה לי כשהוא מחויך מאוזן לאוזן. 'אני מגיע מחר, ימית, בטיסה הראשונה ארצה'.
"כל הלילה לא נרדמתי. רציתי את שאהבה נפשי. כמו בחידון טריוויה החלו לרוץ שאלות במוחי: אני באמת מכירה את עידן מספיק טוב? האם מרוב צימאון והשתוקקות לאהבה אני לא מסונוורת מדי? רציתי לחשוב חיובי ולזמן לי רק טוב. סם האהבה הכניע אותי ולבסוף נרדמתי.
"עידן בדלת. בן רגע הפך המפגש לתאוות בשרים בלתי נשלטת, תוך כדי שהוא מבקש לפתוח בקבוק וויסקי. לגמתי כוסית, והוא שתה את כל הבקבוק. כך זה היה כל ערב. הבחור אלכוהוליסט. אני לא מגדירה את עצמי כטיפשה, אך סם האהבה עיוור אותי כליל. שום נורה אדומה לא סימנה לי לברוח. הלכתי שבי אחריו. אהבתי אליו הכריעה אותי. נישאתי לו. אני אשנה אותו. אני אציל אותו. אני אגרום לו, באהבתו אליי, להשתנות. כך שכנעתי את עצמי. אבל זו פנטזיה, יוסי! זה בולשיט! אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. חשבתי שאסגור מעגל עם אהבתי הראשונה. הייתי חייבת לדעת אם באמת פספסתי. אין בי שום חרטה. אני חזקה. אני אמשיך הלאה. דע לך, יוסי, שבחיים עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל".
