צלצול ההתראה מהמסנג׳ר בפייסבוק קטע לי את חוט המחשבה. הכיתוב שהופיע על הצג לא השתמע לשני פנים: "היי יוסי, אנחנו לא ממש מכירים, רק חברים בפייסבוק. אני קוראת את הטור השבועי שלך ומרגישה שאתה כותב את סיפור חיי. אני רוצה לפגוש אותך!". כמובן, עניתי. הסקרנות שבי ניצחה.
שמתי את פעמיי אל אחד המושבים בחבל תענך, כדי לפגוש בה. הגעתי לארמון. כך בדיוק נראה הבית שלה. היא פתחה לי את הדלת כשהיא לבושה בקפידה, שביס פרווה שחור עיטר את ראשה, ורק זוג עיניים ירוקות, שדלקו כשני פנסים גדולים, האירו את תווי פניה המושלמים.
"שלום, יוסי, חיכיתי לך", היא חייכה אליי חיוך רחב והכניסה אותי פנימה אל חדר מפיץ אור נרות. על קירות החדר היו פרושים כחיילים, בסדר מופתי, ציטוטי פסוקים מהתנ"ך באותיות ברזל, וריח עז של קטורת מילא את החלל.
נדהמתי מיופייה. ההילה שנכרכה סביבה האירה גם אותי. אור נרות בחדר, ואני מוכה באור ברק. הילה של קדושה אפפה אותי. ״אולי אין בי סימני לבוש אופייניים, אבל אני אישה חרדית ,יוסי״, התחילה לספר כשזוג עיניה דומעות ונעוצות באישוניי, "אני מתקשרת במקצועי. היינו נשואים 15 שנים ונולדו לנו שלושה ילדים. בעלי עבד כחשב שכר בחברה פרטית, וכאן בחדר הזה, אני מקבלת לקוחות. אני לא רוצה להתרברב בפניך, אך שמי הולך לפניי בתחום התקשור בכל האזור ומחוצה לו, תודה לאל.
"באחד הימים פנה אליי בעלי וביקש שאקבל לייעוץ את מנכ״ל החברה שבה עבד. 'את חייבת לקבל אותו', הפציר בי, 'הוא במצוקה וצריך את עזרתך'. 'אין כאן שאלה, בוודאי', עניתי".
ההשתוקקות שלה לפרוק בפניי את שעל ליבה בערה בה. היא המשיכה לספר בלהט ובלי לקחת אוויר. ״בוקר אחד הוא הגיע. המנכ״ל. לעולם לא אשכח את אותו הבוקר. הוא נעמד למולי בפתח הדלת, ונשימתי נעתקה. לא הצלחתי ליישר את מבטי אליו. זרם של זיעה קרה שטף את כל גופי. הרגשתי על סף עילפון, תוך שאני מנסה להסתיר את ההלם שתקף אותי, להחזיר וליישר את מבטי אליו, אך ללא הצלחה. משהו צעק בתוכי. הרגשתי. ידעתי את נפשי במדויק! הוא התיישב למולי כשפניי עדיין מביטות מטה, ושאל: 'למה את לא מסתכלת עליי? הגעתי לכאן, כדי שתדברי אליי, תביטי בי', ביקש בעדינות. הרמתי את מבטי ויריתי לכיוונו בלי לחשוב יתר על המידה, כשד שצרח מגרוני: 'אתה תהיה בעלי ויהיה לנו ילד משותף'. הוא קפא על מקומו. הרגשתי שייחל שהאדמה תפצה את פיה והוא ייבלע לתוכה. 'אני נשוי באושר ויש לי חמישה ילדים', המטיר לכיווני. כאחוז אמוק עזב את החדר ובטריקת דלת נס על נפשו מהבית. נותרתי המומה! לא יכולתי לעכל את גודל הפצצה שהטלתי גם על ראשי. אני רוצה שתבין, יוסי, השפלתי את מבטי, כשראיתיו לראשונה, כי זה המסר שקיבלתי בתקשור מיד כשראיתיו. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. אהבתי את בעלי. כך לפחות חשבתי אז.
"עד שיום אחד הוא צלצל שוב וביקש את עזרתי, ואני הפעם הענקתי לו את אהבתי. זה היה חזק מאיתנו. לא מימשנו את אהבתנו עד כלות. ידעתי שלא אחלל את כבודי כאישה נשואה. אחד השיעורים הקשים בחיי. עליתי על רכבת הרים שסחררה אותי. חיכיתי בערגה לגט, כדי שאוכל לטעום את אהובי עד תום. התגרשתי. עוד באותו הלילה שכבתי איתו לראשונה, לאחר שנה של ייסורים ושמירת נגיעה. נולד לנו ילד, כשהוא נשוי עדיין. דע לך, יוסי, לפעמים המחיר לאהבה יקר מדי, אך מצד שני, אני לא יכולה לחשוב לרגע חיים בלעדיו. זה היופי שבאהבה. היא מתחילה בציפיות ענקיות, התרגשות, פרפרים בבטן, אך תמיד היא שוקעת לקרקעית הים, ולמרות הכל לא לוותר, מכיוון שיחידי סגולה רשאים לחוות אהבה כזו. בתוך השלג והקרירות העצומה שאדם חווה, כשמגיעה האהבה שהיא באמת משורש נשמתנו, מרגישים פתאום את הלבה המתפרצת כהר געש גם כשנמצאים באנטרקטיקה. שבת שלום.
