fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178232 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

שחררו אותנו

גם אם יש יותר מ-100 נדבקים ביום, אסור ללכת אחורה, כי כך ימותו יותר אנשים ממצוקות אחרות, קשות יותר מאשר הקורונה * וגם: כמה מילים לזכרו של יעקב סלם מבעלי פאב הסנדק המיתולוגי
יעקב סלם ז"ל | צילום: דף הפייסבוק של פאב הסנדק
יעקב סלם ז"ל | צילום: דף הפייסבוק של פאב הסנדק

קבוצת כדורגל, מסיבת סיום, רכבת בינעירונית. כל מה שקבוצתי הוא מסוכן ודורש התמגנות בעידן הקורונה, אבל עדיין לא כצעקתה. אסור ללכת אחורה, גם אם יש יותר מ-100 נדבקים ביום, אסור לעצור את גלגלי השיניים של המשק, אחרת ימותו יותר אנשים ממצוקות אחרות, קשות יותר מהקורונה. המשק תקוע וייקח לו זמן להתאושש, אסון להכניס אותו לרוורס, צריך להניע קדימה תוך מתן פתרונות מקומיים מהירים לכל התפרצות של קורונה, שרוב הנדבקים בה עוברים את זה בקלות.

בתוך המשבר יש גם פוליטיקה של ביוב, כך אני מכנה את עצירת הטיסות לחו"ל, ליעדים נקיים בתנאים של פיקוח. יותר ויותר גוברת בציבור התחושה שקברניטי המשק החליטו שהציבור הישראלי יהיה שבוי שלהם ויבזבז את הכסף בארץ, בצימרים, בבתי מלון ובמסעדות, שכבר התחילו להפקיע מחירים.

אנחנו חיים בדמוקרטיה ואסור לסגור אותנו כמו במדינות טוטליטריות. אם קפריסין, יוון ומונטנגרו נקיות, אז הטיסה לא מסוכנת וצריך להסיר את ההגבלות. דמוקרטיה היא דבר שביר והשלטון יכול מחר לעשות דברים, שאם לא יעצרו אותו, אזי זה מדרון חלקלק.

כבר שמעתי שרוצים להטיל מחדש מס נסיעות בסך 100 אירו לכל אדם שיוצא מהארץ, כדי להעשיר את קופת המדינה. זהו מס גולגולת לכל דבר ועניין ואסור לאפשר את חזרתו.

ולגבי הקשישים. אם יחליטו פעם נוספת לסגור אותם בבידוד, הם ימותו מבדידות. צריך לאפשר להם לחיות ולפגוש משפחה. תפתחו את הרכבת ותפתחו את הגבולות. אנחנו לא נתינים של אף ממשלה, אז תפתחו, ויפה שעה אחת קודם.

הסנדק

לפני ימים ספורים הלך לעולמו בבית האבות הספרדי בחיפה יעקב סלם, שביחד עם אחיו עזרא ניהלו את פאב הסנדק המיתולוגי בעיר התחתית, ממש בכניסה לנמל.

במבט לאחור של כמעט 40 שנה, ניתן לומר שהסנדק היה סוג של קסם והצלחה בחיי הלילה החיפאי. מקום שהיה חלוץ לפני המחנה המאוחר  שלו. אנשים הגיעו לבלות בו מנתניה, חדרה ומהצפון והרגישו כמו בבית.

יעקב ועזרא בנו מועדון חברים מבלי לקרוא לזה ככה. הם דאגו שיגיעו האנשים הטובים מהכרמל ומהקריות, ושהאלכוהוליסטים, הנרקומנים ומלחי הצי השישי יישארו מחוץ לתחום. הכוח שלהם היה באירוח הדיסקרטי, בקשר הישיר עם הלקוחות שהרגישו בבית, ובעיקר סוד כוחם היה במטבח הקטן הפתוח שלהם, שבו הצליחו לייצר דברים מיוחדים.

יעקב היה מלך הסנדוויצ'ים ועזרא אמן הבישולים, שהיה מוציא תחת ידיו את המרקים הכי טובים שאי פעם טעמתי, מרק זנב שור, מרק רגל תימני, מרק דגים עם נתחי דג וכוסית אוזו בתוך המרק, וכמובן מאכלי ים מעשי ידיו להתפאר.

המקום היה נפתח בצהריים לאנשי העסקים של העיר התחתית ובילו שם עורכי דין, כלכלנים ואנשי העירייה וחברת צים שסעדו צהריים עסקית ייחודית למקום ולשעה.

חולשת הסנדק הייתה, לטעמי, במוזיקה שלו, שלא הייתה ברמת האוכל והאירוח, אבל יעקב ועזרא, שנתנו לאנשים הרבה ספייס בעזרת מלצריות זריזות שהבינו שהטיפ הוא בהתאם ליחס ולשירות, עשו את המקום הומה אדם, שמח ועליז עד לשעות הקטנות.

כשיעקב חלה בסרטן, עזרא ניסה להחזיק מעמד לבד, אבל לאחר מכן, כאשר הוא בעצמו חלה, הם החליטו לסגור סופית את המקום שבעיני רבים נחשב למכה' של הבילוי הלילי בחיפה באותן השנים.

כבר מספר שנים שהסנדק סגור, העיר התחתית פורחת כמו שלא הייתה אף פעם, יש מקומות בילוי כפטריות אחרי הגשם, של צעירים ומבוגרים, אבל כנראה שאת הסנדק המיתולוגי ואת האחים סלם יצרבו בליבם הבליינים הוותיקים, אלה שחלקם מזמן כבר חצו את גיל השבעים ועדיין אוהבים את חיפה בלילות, חיפה של עידן התמימות חפה מכל פשע.

בלוגים נוספים

גם לדעתכם אסור לעצור את גלגלי השיניים של המשק? בקרו אותנו בפייסבוק של הד הקריות והגיבו

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות