בשורות משמחות – הבלוג של עלית קרפ
נו, אמר לי ל' היום בצהריים, כשקיבלתי בשורה משמחת מאוד שתכף אספר לכם עליה, אולי עכשיו תחזרי לקום מוקדם ותפסיקי להתבטל במיטה כל בוקר. בהחלט ובהחלט! ואני כל כך שמחה, שאפילו לא התעכבתי כדי להסביר לו, שלקום בשמונה זה לא כל כך מאוחר ושבין כה אין לי הרבה מה לעשות וכל הדברים הללו. הבשורה המשמחת היא, שקיבלתי עבודת עריכה מהוצאת הספרים שאני בקשר איתה, וממש מחר בבוקר אתחיל לטפל בספר ולעבוד עליו. איזה כיף לי. אני ממש שונאת להתבטל, ועבודה עם דדליין אהובה עלי במיוחד.
וזה לא הדבר היחיד שמקפיץ את ליבי, כי אתמול צלצלה א', חברתי משוודיה, בשיחת וידיאו בווטסאפ. מראה החצר שלהם בשמש הסקנדינבית של ראשית יוני (18 מעלות לידיעתכם), הזכיר לי נשכחות.
היא סיפרה לי, שהיא ופ' הולכים שלוש פעמים ביום בכל פעם שלושה קילומטר ושהם לא אוכלים אחרי 15:00. היא מצרפת לזה גם נסיעה באופניים של 40 (!) קילומטר שלוש פעמים בשבוע. כתוצאה מכך, גם הוא וגם היא, ששניהם נמצאים בעשור השביעי לחייהם, רזו מאוד. ככה זה אצל הוויקינגים, הם מסוגלים לכל מיני דברים שיהודים חלושים כמונו יכולים רק לחלום עליהם.
בזמן שאנחנו מדברות, פ' מסתובב בחצר עם סינר ועובד. כשאני שואלת את א' מה הוא עושה, היא מסבירה לי, שבגלל הקורונה הם החליטו לעשות להם גן ירק קטן ליד הבית, ושהוא שותל תפוחי אדמה וגזר. אחר כך הראתה לי את עץ השזיף ועץ התפוח העתיקים שלהם, שבין ענפיהם מצאה לה משכן משפחת סנאים.
משפחת הסנאים
תמיד כשאנחנו באים לשם בקיץ אנחנו פוגשים את משפחת הסנאים של משפחת חברינו, ולא רק פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, הוא כבר לא כל כך פוחד הסנאי הזה, ואולי הוא אפילו די חוצפן, וכך קורה, שחברתי אומרת לי תמיד, תסגרי את הדלת, תכף הסנאי ייכנס וחוץ מהזנב הוא עכבר לכל דבר ועניין, ורק זה חסר לי.
הנה, אפילו צילמתי אותו בקיץ שעבר, ועכשיו מצאתי את התמונה.
כל השיטוט הווירטואלי הזה גרם לי להרגיש צעירה באיזה עשרים שנה, ושימח את ליבי מאוד. אז זה לא תחליף כמובן למפגש ועוד ייקח זמן, כך נראה, עד שנראה אותם פנים אל פנים, אבל זה יקרה מתישהו ובינתיים אפשר ליהנות ממה שיש.
ומה עוד משמח אותי היום? שהייתי בחוג דיאטה, והתברר שירדתי במשקל. אבל בנושא זה יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. אין זו הפעם הראשונה שאני מנסה לרדת במשקל. יש לי קריירה ארוכה בנושא, והאמת היא, שהצטרפתי לחוג הזה עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה, ואף ירדתי יפה. אבל עם בוא הקורונה, מפה ומשם התגנבו הקילוגרמים והתיישבו עליי חיש קל כאילו מעולם לא עזבו. הלוואי שאצליח להתמיד ולרדת, זה אחד הדברים שאני הכי-הכי מאחלת לעצמי.
היום כל הבלוג שמח ועליז, מרחף לו ברגל קלה מעל למציאות, ועל כן קוראיי היקרים, אפרד מכם כאן, לפחות עד מחר.
