סוף שבוע

המטבח המנצח משעמם כמו שחשבתי. אין שום דרך שבאמצעותה הצופים יהיו מסוגלים להיות שותפים לחוויה, במיוחד לא עם שני המתווכים הללו, רותי ברודו וחיים כהן, שהם אולי מבינים גדולים באוכל, אבל מבינים קטנים מאוד במילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
הגלידה טעימה, יש בה חתיכות בננה. אז יופי | צילום: shutterstock
הגלידה טעימה, יש בה חתיכות בננה. אז יופי | צילום: shutterstock

המטבח המנצח וזיכרונות מחמותי – הבלוג של עלית קרפ

יום חמישי אחרי הצהריים זה היה היום שבו חמותי הייתה מתחילה להתכונן לשבת. מההתכוננויות שלה הבנתי, שבבית של ההורים שלה, שנחרב כמו הרבה בתי יהודים במלחמת העולם השנייה, היו מתכוננים לשבת מאוד ברצינות.

הבית של חמותי היה מאוד נקי ומסודר, גם כשהייתה מאוד מבוגרת, וביום חמישי אחרי הצהריים היא הייתה שוטפת אותו. לא רק הבית שלה היה נקי ומסודר, אלא גם היא תמיד הקפידה מאוד על הופעתה החיצונית. בנעוריה הייתה יפהפייה, ואולי גם גנדרנית, והחיים בקיבוץ, במיוחד בראשית הדרך הקיבוצית, אפשרו רק מעט מאוד ביטוי לתכונות הללו, שלפעמים אפילו זכו לגינוי. אבל גנדרנות זאת תכונה, שאפילו המון דליי מים קיבוציים מלאים בסבון לא ישטפו אותה, וככה, אחרי שביום חמישי הייתה שוטפת יפה-יפה את הבית, וגם אופה עוגה טובה מאוד, בכל פעם עוגה אחרת, הייתה ביום שישי אחרי הצהריים מסדרת לעצמה את הציפורניים, מושחת אותן בלכה צבעונית (יד ענוגה הייתה לה) ומסדרת את השערות ברולים. מתלבשת יפה והולכת לארוחת ערב בקיבוץ, ששם נפגשו כל החברים וגם, כן, כמו בכל מקום אחר, היו מביטים זה בזה, ולחמותי היה חשוב להיות יפה.

היא וחמי היו חלק מקבוצת חברים שאינני יודעת איך התגבשה בדיוק, ואנחנו קראנו לה "הפרלמנט". אחרי ארוחת הערב היו הולכים לדירת אחד הזוגות החברים בפרלמנט, שותים כוסית (לפעמים של משקה תוצרת בית) ואוכלים עוגה, ואחר כך, אם היה איזה מופע בקיבוץ, היו חוזרים לחדר אוכל או למועדון. אט-אט הצטמצמה החבורה, והיום לא נותר ממנה כבר איש.

העולם שלא ישוב

בעת שאני כותבת את הדברים הללו נדמה לי שקרו לפני כחמשת אלפים שנה, אבל האמת היא, שהם קרו לא נורא מזמן, ונראה, שעכשיו עם הקורונה ועם האיסור להתכנס כבר בכלל לא קורים וייקח עוד זמן רב עד שיקרו, אם בכלל. חדר האוכל של הקיבוץ שבו גדלתי נסגר מכיוון שהוא בניין מסוכן ועלול להתמוטט, ארוחות ערב של ערב שבת בטח שלא מתקיימות בו, וגם לא שום ארוחה אחרת. העולם הזה כבר לא ישוב.

היום שוחחתי עם חברתי מ', שזמן רב לא דיברנו. מ' ואני בנות אותו גיל ואנחנו מכירות שלושים שנה. הכרנו כששתינו עבדנו ב"הד הקריות". היא הייתה כתבת מגזין ואני עורכת לשון וכותבת לעת מצוא. מאז, אפילו בקישון עברו הרבה מים, אבל מ' ואני נשארנו חברות, גם משום ששתינו עוסקות עדיין בכתיבה. בקיצור, מ' סיפרה לי ששבה לעבודה, ואני סיפרתי לה שגם אני שבתי לעבודה, אבל שתינו סיכמנו, שכעת כולנו מתמודדים עם משבר כלכלי שיגרום לאנשים רבים לשלוף ציפורניים ושהחברה הישראלית, שהיא באופן כללי לא מקום מאוד נעים, הולכת להיות מקום עוד פחות נעים. לנו, לצעירים פחות, שהם על סף הפנסיה, זה עלול להיות קשה עוד יותר.

המטבח המנצח

אבל סיכמנו שמסיימים במשהו אופטימי, או לפחות תרבותי, הלוא כן? אז אף על פי שהבטחתי שלא אצפה ב"מטבח המנצח", תוכנית האוכל של רותי ברודו וחיים כהן, בכל זאת כבר ראיתי כמה פעמים את חלק הקינוח, וזה באמת משעמם כמו שחשבתי. כמה אפשר להגיד על עוגיית טחינה שהיא מצוינת, שהגלידה טעימה, יש בה חתיכות בננה ועוד כל מיני דברים משעממים מסוג זה? הרי אין שום דרך שבאמצעותה הצופים יהיו מסוגלים להיות שותפים לחוויה, במיוחד לא עם שני המתווכים הללו, רותי ברודו וחיים כהן, שהם אולי מבינים גדולים באוכל, אבל מבינים קטנים מאוד במילים.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram