חזרה לשגרה (?) והכשות ראשונות

היום הכי ארוך בשנה ומבקרי הספרות, שביניהם יש כאלה שכעת מתנהגים כמו צפעונים שאצרו את ארסם במהלך כל החורף והכשתם הראשונה מסוכנת במיוחד
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
היום הכי ארוך בשנה וערימת הספרים שהגיעה אל ביתי | צילום: עלית קרפ
היום הכי ארוך בשנה וערימת הספרים שהגיעה אל ביתי | צילום: עלית קרפ

היום הכי ארוך בשנה – הבלוג של עלית קרפ

אין כמו ערימות הספרים שהגיעו היום לביתי כדי לבשר את חזרתה של השגרה, ואולי אין זו אלא הפוגה קלה רגע לפני הגל השני של הקורונה?

כך או כך, עצם ההליכה לסופרמרקט לאיסוף החבילה, פעולה שבעבר התייחסתי אליה כאל סוג של מטרד, הוא חגיגה בפני עצמה עבורי; כאילו אומר מישהו: הנה, אף על פי כן נוע תנוע תעשיית הספרים, וביחד אתה כל עובדיה, הכותבים, העורכים, המתרגמים והמפיצים, וחנויות הספרים, וכמובן המבקרים, שיש ביניהם כאלה שכעת מתנהגים כמו צפעונים שאצרו את ארסם במהלך כל החורף והכשתם הראשונה מסוכנת במיוחד.

לדעתי, אין מה לכתוב על ספר משעמם, יומרני או מטופש, פשוט משום שהאמן צמא תמיד לתשומת ליבו של הקהל, וההתעלמות קשה עבורו כשאול. אשר על כן, גם אם יכתבו על הספר שהוא יומרני, שהוא מטופש, שהוא משעמם, שכבר כתבו מיליון כמותו, זה יותר טוב מאשר שאף אחד לא יכתוב עליו כלום. חבל רק, שלא רק אמנים הם כאלה, אלא לפעמים גם מבקרים וקובעי דעת קהל צמאים כל כך לתשומת לב, עד שהם מוכנים לכתוב כל דבר על הספר שאותו התבקשו לבקר, לפעמים במה שנראה כמו במחיר חייו של הסופר. כתיבה כזאת היא בדרך כלל מפלטם של הבורים.

מה עדיף למחבר?

ביקורת ספרותית ראויה לשמה אינה אמורה להמליץ על הספר או להסתייג ממנו. אדרבה, המבקר אמור להביע את דעתו די בקיצור אם בכלל. עבודתו של המבקר היא לשבץ את הספר בקונטקסט שבו נכתב, להשוות אותו ליצירות דומות שנכתבו בסביבה דומה או אחרת, להשוותו ליצירותיו האחרות של המחבר, ולהצביע על החידוש שהוא מציע, אם אמנם יש כזה.

בכל מקרה, שחיטה פומבית של הסופר תוך ביזוי עבודתו מעידה יותר על עולמו הרוחני הדל של המבקר, מאשר על היצירה עצמה, שכן קל הרבה יותר לבזות את המחבר מאשר להיות בקיא בפרטי היצירה ובהקשר שבה נכתבה.

ועוד משהו אומר: לפעמים ספר זוכה לשבחים מקיר לקיר ואף על פי כן הוא כישלון מסחרי, פשוט משום שאיש אינו קורא אותו, ולעומתו יכול להיות ספר שהמבקרים מכים בו, או סתם מגלים כלפיו רגשות בינוניים, שזה אולי הכי גרוע, והוא הופך לרב מכר היסטרי. מה עדיף למחבר? באמת שאינני יודעת.

סיפור עצוב על פרוצה זקנה

ביום ראשון פעם בשבועיים אני עורכת מועדון ספרותי לחברי מועדון אנו"ש בעיר מגוריי. זה מועדון לא גדול, אבל הוא פועל כבר ארבע שנים, וכשיש ספר סיפורים קצרים שמוצא חן בעיני המשתתפים, אנחנו פשוט קוראים אותו מתחילתו ועד סופו. כך היה עם ספרה של רבקה קרן בזמנו, שהחברים מאוד אהבו את כתיבתה וסברו שיש לה קול נשי נעים, וכעת אנחנו קוראים את שניים-עשר סיפורים נודדים של גבריאל גרסיה מרקס.

היום סיימנו לקרוא את הסיפור על מריה לוס פרזרש, סיפור עצוב על פרוצה זקנה, שאמה מכרה אותה לרב חובל איטלקי כשהייתה בת 14 בברזיל, והיא חיה את כל חייה בברצלונה, וכעת היא מתכוננת למותה. אלא שכמו שקורה לעיתים קרובות אצל מרקס, הוא מצליח לשכנע אותנו שמה שלא יכול לקרות, דווקא קורה.

אתמול היה היום הכי ארוך בשנה. מעכשיו הימים רק יילכו ויתקצרו. אין דבר, עדיין כל הקיץ לפנינו.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram