המבדיל בין קודש לחול

השנה המחשבה על התקופה של אחרי החגים מדאיגה אותי. לאיזו שגרה בדיוק אנחנו שבים? דומה שחלק גדול מהאנשים לא עובדים, הרבה עסקים סגורים, לשתות כוס קפה בבית קפה הפך לאקזוטיקה ועל חו"ל יכולים לחלום רק באמת עשירים גדולים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
עוד מעט אחרי החגים | צילום: shutterstock
עוד מעט אחרי החגים | צילום: shutterstock

עוד מעט קט כבר אחרי החגים – הבלוג של עלית קרפ

תמיד בסוף החגים אני מתגעגעת לימות החול: לסתם יום של חול עם בוקר כחול כמאמר השיר. אבל השנה המחשבה על התקופה של אחרי החגים מדאיגה אותי. לאיזו שגרה בדיוק אנחנו שבים? דומה שחלק גדול מהאנשים לא עובדים, הרבה עסקים סגורים, לשתות כוס קפה בבית קפה הפך לאקזוטיקה ועל חו"ל יכולים לחלום רק באמת עשירים גדולים. גם אלה שמחזיקים איכשהו את הראש מחוץ למים הכלכליים מודאגים מאוד מהעתיד: האם יוכלו להמשיך לעבוד, מה יהיה ערך הכסף, ובכלל, מה עתידה של החברה הישראלית, ולאו דווקא מההיבט הכלכלי.

לפני יומיים אמר פרופסור מוטי רביד, שבינתיים התפטר מתפקידו כמנכ"ל בית החולים מעייני הישועה, שהציבור החרדי אינו ממושמע. זה כנראה נכון, לפחות באופן חלקי, וזה, כמו מהלכים רבים אחרים מעמיק את הסדקים בחברה הישראלית שהמגזרים השונים בה חיים זה לצד זה, אבל בשום אופן לא זה ביחד עם זה. דומה, שהחוק הוא המלצת התנהגות ולא חובה לגבי חלק מהאנשים, והדוגמה שנותנים נבחרי הציבור רק מחזקת את זה.

ישראלה ישראלי כמשל

ישראלה ישראלי – אישה לא צעירה, שצריכה לצבוע את השיערות פעם בשלושה שבועות וגם לעשות קצת פן ומניקור, שיש לה עדיין אמא בחיים, עד מאה ועשרים, שהיא פוחדת שתמות מבדידות ומצער וילדים גדולים שהיא כבר לא ראתה אותם יותר מחודש – מביטה מדי ערב בחדשות בהשתאות: בזמן שהיא מנסה לתקשר איכשהו עם העולם באמצעות הטלפון, השרה גילה גמליאל נוסעת לבקר את ההורים של בעלה בטבריה ומשקרת בחקירה האפידמיולוגית, בזמן שישראל ישראלי צובע לה את השיער, לשרה נתניהו בא ספר הביתה, כשהיא בילתה בחג בבית רק עם בעלה, אירחו חבר הכנסת מיקי לוי וראש השב"כ נדב ארגמן את המשפחות שלהם, ובזמן שהיא הולכת להפגנה שיש בה אנשים ספורים, עוטה מסכה, שומרת מרחק ונשארת בטווח של קילומטר מהבית, יש הלוויות המוניות במגזר החרדי, תפילות המוניות במקומות סגורים, ועוד המון דברים שברור שהם גורמים להפצת המגפה ואף אחד לא עוצר אותם.

ומה עם הילדים של ישראלה? על זה היא בכלל לא חושבת, היא יודעת שהם גדולים. הגדול גר בקומונה בחיפה, לומד, מנסה לשמור על קשר עם החניכים שלו ועובד במלונית הקורונה שנפתחה בגבעת חביבה עבור המגזר הערבי, והקטנה ספונה בבית בירושלים עם החבר שלה. הוא אמנם עובד, אבל היא לא עובדת, וגם הם מנסים לשמור על שגרה כלשהי. בסוף השבוע הראשון אחרי שייגמר הסגר, ככה הם מבטיחים, נגיע הביתה.

ישראלה מחכה בינתיים, לא בדיוק יודעת למי. ואף על פי כן, חג שמח, והלוואי שייבדלו שבתותינו מהחול.

אהבתם את הבלוג של עלית קרפ? בלוגים נוספים כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

כבר הורדתם את האפליקציה של הד הקריות? האפליקציה החדשה שלנו עכשיו זמינה להורדה בחינם!

להורדה למערכת אנדרואיד לחצו כאן!

לינק הורדה מחנות אפל: לחצו כאן!

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram