גאווה מקומית

בימים טרופים אלו, כששחקני כדורגל מרשים לעצמם לפרק קטינות בבילוי לילי שיש בו כישלון ערכי מובנה וכישלון חינוכי, טוב לראות ספורטאים אחרים, כמו אלה של אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק, והרבה כבוד היה לי להפליג בחברתם בים הפתוח
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
שחייני אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק | צילום: דף הפייסבוק - מכבי קרית ביאליק שחייה
שחייני אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק | צילום: דף הפייסבוק - מכבי קרית ביאליק שחייה

על אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק – הטור של צ'רקס

כאדם שעסק כל חייו בחינוך, אני אוהב לצאת לים עם בני נוער ורואה בכך ברכה רבה, גם להם וגם לי. לפני כשבוע יצאתי לים עם שתי קבוצות של שחיינים של אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק. את הקשר איתם יצרתי סמוך להפלגה, בעזרת שני צעירים שגרים בשכונה שלי, דביר ואלעד צור, שהם בני 15 ו-17.

ההפלגה והפעילות היו חוויה מרגשת עבורי. פגשתי בני נוער צעירים שהם גם תלמידים טובים וגם ספורטאים מצטיינים, ביניהם אלופי ואלופות הארץ לגילם. החבורה הייתה מאוד מגובשת, מאוד מפרגנת האחד לשני, גם בנים וגם בנות, קבוצה מעורבת, בחורים צעירים שמתאמנים לפחות ארבע פעמים בשבוע, לפעמים בשש בבוקר לפני ההליכה לבית הספר.

הכבוד האישי ביניהם, הפרגון והיחס בין הבנים והבנות אינם תופעה מובנת מאליה. כשהם קפצו למים ושחו, הייתי בטוח שלהקה של דולפינים נכנסה למימי המפרץ הכחולים. גם ארבע מדוזות שהיו בסביבה לא עשו עליהם רושם וראיתי מופע מדהים של שחייה בין הגלים והרוח, אווירה של חברותא שהזכירה לי את התקופות היפות בנעוריי, כאשר הייתי שייט באגודת ספורט ימי במעגן הדיג.

האווירה בכל הפעילות הייתה עם נוער בעל משמעת עצמית כראוי לספורטאים מקצועיים, דבר שגם הוא לא מובן מאליו.

בימים טרופים אלו, כששחקני כדורגל מרשים לעצמם לפרק קטינות בבילוי לילי שיש בו כישלון ערכי מובנה וכישלון חינוכי, טוב לראות ספורטאים אחרים, כמו אלה של אגודת הספורט מכבי קרית ביאליק, והרבה כבוד היה לי להפליג בחברתם בים הפתוח.

זו דעתי

איפה להתחתן זוהי תמיד שאלה קשה לבני זוג, ועכשיו היא קשה שבעתיים, בעידן הגבלות הקורונה.

כשהייתי בן 30 בעידן אחר ובמאה אחרת, הייתי כתב הרכילות של העיתון ואורח רצוי בכל מקומות הבילוי בחיפה והמפרץ, שצצו כפטריות לאחר הגשם.

יום אחד הגיע זמני להתחתן והאולמות והמועדונים פרגנו לי ורצו שאקיים אירוע עם מאות משתתפים. התייעצתי עם אשתי לעתיד והגענו למסקנה שחתונה מפוארת ובומבסטית זה לא תמיד הדבר החשוב באמת, אלא דווקא אולי חתונה מצומצמת לקרובי משפחה וחברים טובים בלבד.

בסופו של דבר התחתנו אצל הרב כהן בקרית ביאליק על הדשא, בנוכחות 90 איש בלבד. אני הגעתי בג'ינס, סנדלים וחולצה לבנה, והכלה בשמלה לבנה.

אחרי החופה נסענו כולנו למסעדה בנעמן, אכלנו, שתינו נהנינו מכל הטוב שהרעיפו עלינו האורחים, היה תקליטן, היו ריקודים ודאחקות ולא היינו זקוקים למפיקת אירועים, לסטייליסט ולספר צמרת, כדי ליהנות מהאירוע שהיה אישי ואינטימי. בחצות סגרנו את הבסטה שמחים וטובי לבו, ולמחרת, בשמונה בבוקר, התייצבתי לעבודתי בבית הספר הימי בחוף דור.

באותו השבוע פרסמתי מודעה ב"הד הקריות" שאני ובת זוגי התחתנו בחוג המשפחה, ובא לציון גואל.

היום, חתונה הפכה להיות עסק לכל דבר ועניין, כשהחתן והכלה לא באמת מכירים שמונים אחוז מאורחים. ליבי ליבי אליהם, ואולי דווקא עכשיו בתקופת הקורונה כדאי לחשוב על חפלה אמיתית אותנטית, הרי לבן אדם הממוצע אין באמת יותר מ-150 אורחים. כל השאר זה הפקה שאין לה קשר הכרחי לזוג המאושר.

אהבתם את הטור של צ'רקס? טורים נוספים כאן

בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

אולי גם יעניין אותך

תגובה אחת

  1. נראה לכתב הגיוני לרשום "כששחקני כדורגל מרשים לעצמם לפרק קטינות" ? תתביישו בעצמכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram