הייתכן שמספרו של הבלוג הקודם שלי היה 91? כל כך הרבה ימים נמשך הסגר הקודם? ממש קשה להאמין. אבל הנה, אנחנו בתחילתו של סגר חדש, שמתחיל להזדחל לעברנו אט אט כבר מהיום, שכן מערכת החינוך כבר אינה פועלת, וקשה לדרוש מהורים שייצאו לעבודה כשילדיהם הקטנים בבית.
למה לקנות אננס?
אווירת הסוף-שבוע-חגים-סגר-או-אני-לא-יודעת-מה שררה כבר אתמול אפילו בעיר מגוריי שאינה עיר דתית דווקא, אבל העניינים נכאים למדי. אמנם בשתי החנויות שבהן קניתי מוצרים לקראת החג הייתה תנועת קונים, אבל בשום אופן לא תנועת קונים של ערב חג. גם ל', שהצעתי לו לקנות אננס, אמר לי, לא עזבי, בשביל מה. כן, גם אנחנו נשב בביתנו, ואמי ודודתי יישבו בקיבוץ זו עם זו, אולי עם אחי או עם בת דודתי, וע' בני יהיה בקומונה שבה הוא חי בחיפה, ונ' בתי וא' החבר שלה נשארים בירושלים. אז למה לקנות אננס?
ובכל זאת קנינו כמה וכמה דברים, והערב גם אסע ביחד עם ל' לבקר את אמי, שמי יודע מתי נראה אותה בפעם הבאה, ונביא גם לה כמה דברים שביקשה, בצמצום רב, כי גם היא לא צריכה כלום ומי כבר יבוא בזמן הקרוב.
המגפה נותרה בלתי מובנת
מדינת ישראל ואנחנו איתה נכנסים לסגר נוסף. במשפחה המורחבת שלי יש אנשים שהיו בבידוד כבר שלוש פעמים, אבל בינתיים איש לא חלה לשמחתנו. קשה להשוות את ההרגשה של הסגר הקודם עם ההרגשה שמלווה אותנו עכשיו, בעיקר משום שהמציאות היא מין נהר שכחה עמוק ורחב ידיים.
לפעמים הדרך שלי לבחון את השינויים שחלו במציאות היא לחשוב על האופן שבו השתנתה הפרספקטיבה שלי בנושא אחד ויחיד. מגפת הקורונה, למשל, שהייתה כל כך לא מובנת לנו בסגר הקודם נותרה בלתי מובנת. מה שמדאיג לא פחות מהמגפה עצמה הוא האופן שבו היא משפיעה על החברה האנושית בכלל והישראלית בפרט. נדמה לי, שבני האדם מגלים על עצמם באמצעות המגפה הרבה יותר מאמיתות רפואיות כאלה ואחרות והן נוגעות לנפש האדם, ליחסים החברתיים, ליחסים שבין האדם לשלטון ולדברים נוספים שימשיכו להשפיע על חיינו עוד זמן רב אחרי שיימצא חיסון לנגיף.
"החיים", כותב נתן אלתרמן, "נוצרו לא ללמדנו דעת, כי אם נוצרו כדי ליטול את הבינה".
שמחה לחזור לבלוג שלי, ומחר בלוג חגיגי לערב החג.
