ענבל וורטמן-שהם, בת 46, אמא לשלושה המתגוררת במושב כחל שבגליל, לא תכננה להיות פורצת דרך בתחום השירותים החברתיים. אבל שילוב נדיר של רגישות אנושית, אהבת השטח, השכלה רחבה ואומץ להעז, הוביל אותה להקים מודל חדשני לחיים עצמאיים עבור צעירים בספקטרום האוטיסטי. מה שהתחיל מהקמת מכינת "אבני דרך לחיים", מסגרת שמכשירה צעירים עם אוטיזם לתפקוד אוטונומי ועצמאי בקהילה, לאחר סיום מסגרות חינוך פורמליות. מודל שצמח מהפריפריה והפך לסטנדרט ארצי, ואף זכה להכרה בינלאומית. הפרויקט הפך לעמותה הכוללת רשת מכינות, שירותי תמיכה נרחבים נוספים בתחומים רבים כמו: דיור נתמך, תעסוקה, השכלה, שילוב בצבא פנאי ותכנית ייעודית לצעירים בספקטרום עם רכיבי התנהגות מסכנת ומאתגרת. עמותה שהופכת תיאוריה לפרקטיקה ומקדמת חיים בקהילה ולא במוסדות.
ענבל, חיפאית במקור ובוגרת תיכון ליאו בק, גדלה על ערכים של עשייה והתנדבות. כבר כנערה הייתה פעילה בחוגי סיירות והתנדבה במהלך השבוע עם ילדים עם מוגבלות, עד שעות הלילה המאוחרות.
לאחר שנת שירות במגדל העמק, בצבא שירתה בחטיבת הנח״ל כמורה חיילת בקריית מלאכי, שם עבדה עם ילדים מהקהילה האתיופית, בהמשך, במרכז קליטה ובפרק המשימה, הגרעין הקים את בית הספר לסיירות בשריגים של חוגי הסיירות. לאחר מכן רכשה שני תארים, תואר ראשון בחינוך מיוחד וארכיאולוגיה, ותואר שני במשפטים, שילוב לא שגרתי שעתיד ללוות אותה גם בעשייה החברתית.
עם סיום לימודיה פרצה מלחמת לבנון השנייה. ענבל ריכזה פעילות הפגתית במקלטי קריית שמונה בפרט והצפון בכלל, בזמן שבן זוגה, יוני, שירת בלבנון. בתום המלחמה, יצאה המשפחה הצעירה למסע ארוך בחו״ל, טיול שטח עם תינוק על הגב, אוהלים וטרקים, חוויה שעיצבה עוד יותר את תפיסת החופש והעצמאות שלה.
עם החזרה לישראל, שבה ענבל לחוגי הסיירות והפעם כרכזת. שם נולד הרעיון פורץ הדרך: לפתוח קבוצת שטח ראשונה לילדים ונוער עם מוגבלות, בהם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. בתחילת הדרך חלקם סירבו לדרוך על אדמה, סבלו מקשיי ויסות והתמודדו עם פחדים רבים. לאחר תהליך הדרגתי וממושך יצאו אותם ילדים למחנות בני מספר ימים והצליחו להתמודד עם אתגרים לא פשוטים. בקבוצה צברו התנסויות: נסיעה בתחבורה ציבורית, לינה מחוץ לבית, התנהלות יומיומית והנאה מהטבע. אך כשהגיעו לבגרות וקיבלו פטור מצה״ל, הבינה ענבל ושותפתה שירלי קני שהמערכת מציעה להם מסלול אחד בלבד – הוסטל ותעסוקה מוגנת. “זה היה מקומם והרגיש לי כמו ויתור על החיים,” היא אומרת.
יחד עם שירלי קני, שאותה הכירה בעבודתה במועדוניות של ניצנים במשגב, נולד הרעיון להקים מכינה לחיים עצמאיים לצעירים על הספקטרום האוטיסטי בגילאי 18+. לאחר עשרות סירובים מגופים שונים, הגיע המפגש ששינה הכול, ענבל ושירלי נפגשו בירושלים עם קלרה פלדמן, מנכ״לית עמותת שקל, שהאמינה ברעיון שיזמו והפכה למנטורית האישית שלהן. בשנת 2010 הוקמה העמותה, וב־2014 נפתחה המכינה הראשונה עם ארבעה צעירים בלבד בקריית שמונה, אך צמח במהירות.
והשאר היסטוריה. כיום לעמותה מעל 500 מקבלי שירות, 100 עובדים עשרות תכניות ועמותה אחת שפועלת בגישה החברתית ביקורתית למוגבלות ומצליחה להפוך תיאוריה לפרקטיקה ישימה. בשנת 2017 זכתה המכינה בפרס האו״ם כ״שירות פורץ דרך ברמה הלאומית״, בטקס שנערך בוינה, אוסטריה. “זו הייתה הוכחה שאפשר לייצר חדשנות חברתית גם מהפריפריה,” מספרת ענבל בגאווה.
לפני שנתיים, ב-7/10, מלחמת “חרבות ברזל” לא פסחה על העמותה, כולל שהייה ממושכת בממ"דים בקריית שמונה, טילים על המכינה בחיפה, גיוסי מילואים של צוותי העובדים וקריסה של מערכות תמיכה. למרות הנחיות לצמצום פעילות, הצוות בחר להמשיך כרגיל ואף להגביר פעילות מתוך ידיעה שבחירום שרותים חברתיים נחוצים מתמיד. בסופו של דבר הם פינו את עצמם באופן עצמאי, מקרית שמונה לטירת צבי ופעלו ללא ליווי ממשלתי. "משרד הרווחה לא היה באירוע מבחינתנו, נאלצנו למצוא מקום חליפי, לפנות את עצמנו עצמאית ולשלם שכירות כפולה", מספרת ענבל על הקשיים העצומים שחוו. אבל לצד כל הקשיים, הם פתחו בשיתוף עם התנועה לעצמאות, מערך חירום עבור אנשים עם מוגבלות שאין להם גוף תומך בשגרה. הם החלו לקבל אלפי פניות של אנשים עם מוגבלויות מכל הארץ ששיתפו על בדידות חברתית קשה, על פינוי למקומות לא מונגשים, ועל מציאות שהשתנתה ומגבילה. על מנת לענות על כל הפניות שקיבלו, גייסה ענבל מערך מתנדבים שנתן מענה אנושי לכל מי שפנה. כדי ללמוד יותר את התחום, ענבל התבססה על מעט חומר שהיה ממציאות מלחמתית קרובה, מאמרים שיצאו על מלחמת אוקראינה בדגש על מוגבלות ומצבי משבר. “הבנתי שאם לא נשמור על שגרה וניתן מענה, האוכלוסייה של אנשים עם מוגבלות תהיה הראשונה להיפגע ולהינטש,” אומרת ענבל, "החלטנו לפתוח את כל השירותים בקהילה ולשמור כמה שיותר על שגרה". לצד המאבקים הכלכליים והפסדים כבדים, נוצרו חיבורים אנושיים יוצאי דופן.
כיום, לאחר החזרה לצפון ולקריית שמונה, ענבל מסתכלת קדימה וחושבת על יצירת שינוי בקנה מידה לאומי. “אני רוצה שאף אדם עם מוגבלות לא ייפול בין הכיסאות. שירותים חברתיים צריכים להיות זכות שניתנת לכולם, לא פריבילגיה. אני מאמינה ששירותי רווחה נועדו לכל האוכלוסייה, וכשמם כן הם, רווחה, וצריכים לייצר כאן מציאות של שירותי רווחה ושירותים חברתיים משגשגים. שירותים חברתיים יכולים וצריכים לצמוח מהפריפריה החברתית והגאוגרפית. החברה האזרחית היא בלוני החמצן ומי שמחזיק את החברה בחירום ובשגרה, צריך לייצר תשתיות תומכות לחברה האזרחית".
