בשבוע שעבר לבת שלי התחשק לאכול ענבים ואני מיד רצתי אל חנות הירקות. לא כי אני אמא כזו, או אולי כן, אבל בעיקר כי הבת שלי לא אוהבת לאכול כלום וכשהיא כבר מבקשת, אני נעמדת דום. אז הלכתי (כן ברגל) אל חנות הירקות השכונתית, רק לגלות שענבים בחורף עולים 40 שקלים לקילו. אז אחרי שהלב שלי שצנח חופשי והעפעף שלי התעוות לכדי קמט קטן, הבנתי שזה כבר לא משהו ערטילאי, זה המחיר של החיים בארץ.
אני לא רעבה ללחם אני עובדת, מתפרנסת, מסתדרת. ועדיין, משהו במציאות הישראלית היום מרגיש כמו תזכורת יומיומית לכך שהחיים כאן מתכווצים לאט ובאופן כמעט בלתי מורגש.
יוקר המחיה אינו מכה שנוחתת ביום אחד, הוא תהליך של שחיקה מתמשכת, שמחלחל לשגרה. הוא נכנס דרך החלטות קטנות, אם לצאת לקפה, אם לשלוח את הילד לעוד חוג, אם להזמין משהו שסתם משמח. הוא לא מרסק אתכם, הוא פשוט מהדק וכל הזמן עוד קצת.
האמת היא שמעמד הביניים הישראלי לא מחפש רחמים, הוא מחפש אוויר. המעמד הזה, שהוא הכוח המניע של החברה הישראלית, לומד להתנהל במרחב הולך ומצטמצם. ואת ההצטמצמות הזו לא מרגישים בחשבון הבנק בלבד, אלא גם בחיים עצמם, שהופכים להיות פחות ספונטניים, בעלי פחות חופש מחשבתי, פחות רשות לאושר הטיפשי הקטן של היומיום, הכל עובר דרך פילטר של שיקול והכל חייב להיות מוצדק.
בשיחות בין חברים אני שומעת את אותו המסר שוב ושוב, "אנחנו כמו עכברים על גלגל, רצים ורצים וכלום לא זז". התחושה הזו שהמאמץ לא שווה את התוצאה היא אולי הכאב הגדול של הישראלי הממוצע. וזה מחלחל עמוק.
אולי זו הסיבה שהפכנו לחברה עייפה, לא חברה כועסת, אלא פשוט מותשת. יוקר המחיה משנה את האופן שבו אנחנו מסתכלים על עצמנו ועל אחרים, כי כשקשה לשרוד, קשה גם להיות נדיבים. כשהראש עסוק בחשבונות, קשה לראות את המרחב החברתי שסביבנו. וכשאנחנו חיים בתחושת מאבק, כולנו הופכים קצת יותר קצרים, יותר חשדנים, יותר מופנמים.
ואולי הבעיה הגדולה ביותר היא ההתרגלות, כי למדנו לחיות בתוך מציאות שאמורה להיחשב בלתי נסבלת. למדנו להרגיע את עצמנו ש"ככה זה". למדנו להנמיך ציפיות בשביל להרגיש שבכל זאת הסתדרנו.
יוקר המחיה לא מייצר קורבנות חדשים, הוא מייצר אינרציה, הוא משאיר אנשים מתפקדים היטב בתוך מרחב שמרגיש צפוף מדי, וזו לא דרמה, זו גיאומטריה. שטח המחיה שלנו פשוט הצטמצם.
וזה כבר גורם לי לדאוג, כי במצב בו מרחב המחייה מצטמצם, עם הזמן, גם האופטימיות נלחצת פנימה, אנשים מפסיקים לדבר על חלומות ארוכי טווח, מפסיקים להרשות לעצמם גמישות, מפסיקים לחשוב רחוק, ולא כי אין תקווה, אלא כי אין מרווח.
המחיר האמיתי של יוקר המחיה הוא לא מחסור, אלא שחיקה של האפשרות לחלום, וזו כבר לא בעיה פרטית של חלק מאיתנו, זו הבעיה של כולנו.
הייתי רוצה לכתוב שאני מאמינה שזה ישתנה בקרוב. שהמחירים ירדו. שהשכר יעלה. שהכיס של מעמד הביניים יפסיק להיות קו פרשת מים בין רווחה לעומס. אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר.
מה שאני כן יכולה להגיד הוא שאסור לנו להסתפק בהישרדות, לא בגלל הכסף, אלא בגלל מי שאנחנו, כי מדינה יכולה להתמודד עם יוקר מחיה, אבל קשה יותר להתמודד עם חברה שמפחדת לחלום.
