5 במרץ 2013, 02:00 בלילה. קבוצת הוואטסאפ של המשטרה פולטת עדכונים על מסע רצח שהתחיל בקרית אתא, המשיך בקרית חיים והסתיים בקרית ים. אני, אמא צעירה לילד בן 11 וילדה בת 8, וסטודנטית למשפטים, כותבת פתק לבן שלי שהייתי צריכה לצאת ומשאירה לו בחדר הוראות הפעלה, למקרה שיקומו.
היה ברור לי שאני חייבת לצאת לרחובות כדי להביא את הסיפור מהשטח לקהל הקוראים של הד הקריות. בדיוק כמו הסיפור הזה ומקרי רצח נוספים שסיקרתי, הבאתי גם סיפורים של מצוקות, כמו הנאנסת משמרת שהתגוררה בקרית אתא והגיעה לפת לחם, סיפורים של אנשים שנלחמו בבירוקרטיה ולא היה להם למי לפנות, בעיות מול הרשויות המקומיות שלעיתים אפילו לא כתבתי עליהם, כי הסתפקתי לעזור לתושבים. כתבתי על מידע מקומי חשוב, על אירועים גדולים וכל שאר הדברים שהיוו צינור של מידע בין קהל הקוראים למקום מגוריהם, בתחומי חינוך, רווחה, כלכלה ואיכות חיים.
נלחמנו להביא את החדשות הכי טובות לאנשים בקריות ותמיד מהזווית המקומית. בחגים לא ראינו את הבית כי העיתונים היו ענקיים והיה צורך למלא אותם, ובמקרי טרגדיות ידענו להביא את הזווית המקומית. אבל זו הייתה תקופה אחרת ותהילת המקומונים עברה מהעולם.
זה נכון שהופעת הפייסבוק ואחריו גם הוואטסאפ הפך את המידע לנגיש וקל יותר, אבל עדיין יש תפקיד חשוב מאוד לתקשורת המקומית. עובדה שעד היום קיימים אתרי חדשות מקומיים עצמאיים שפועלים בהצלחה ואמורים לשמש את קול התושב.
הד הקריות בו צמחתי, שהיה בין המקומונים הראשונים בארץ, יצר תרבות עיתונות מקומית לתושבי מטרופולין חיפה והקריות. כשידיעות תקשורת החליטו לקפוץ לביצה, היו פה ימים של תחרותיות מקצועית ורדיפה אחרי כותרות. העיתונאי הקטן מהפריפריה, עשה לעיתים מה שלא הצליחו לעשות בעיתונים הארציים, והציג לתושבי האזור מה מתרחש מתחת לאפם.
המטרה הייתה בלעדיות והיריבות הייתה שם המשחק, אבל רק בכאילו. מול "ידיעות המפרץ", שנקראו בהתחלה "ערי המפרץ", זו הייתה יריבות אחרת. יריבות שהייתה לה מטרה אחת, להשיג כותרת טובה יותר ובלעדית. וזה קרה, כמה פעמים. פעם לנו ופעם להם. ומדי יום שישי, כשהעיתונים היו יוצאים, הייתה העורכת מצלצלת ומתחקרת איך זה ייתכן שאצלם יש סיפור שלא מופיע אצלנו. ובישיבות מערכת מדי ראשון עברנו על העיתונים, ידיעה ידיעה, ובדקנו מה היה לנו ומה לא, ומי שפספס, התבייש. שנה אחת עבדתי בעצמי בידיעות המפרץ וראיתי שגם שם זה כך.
פעם, המילה הכתובה נחשבה לאורים ותומים וכל אות נחשבה, והעיתונות המקומית הייתה נושכת, אבל בעשור האחרון, כשהאינטרסים הכלכליים השתלטו על כל חלקת עיתונות טובה והתוכן השיווקי והממומן הפך לנורמה, הסתיים תפקידם של המקומונים. והשבוע, עם ההכרזה על סגירת מקומוני ידיעות תקשורת תם עידן הפרינט בקריות.





