טור אישי | מאת: מירי סדיק
השנה השחורה: מבט אופטימי על מה שעברנו
עוד שנה עברה על מדינת ישראל, ולמרות כל הסערות והאירועים – אנחנו עדיין כאן, חזקים יותר מתמיד. השנה האחרונה סיפקה לנו רגעים לא פשוטים בלשון המעטה: מלחמה בלבנון, מלחמה בעזה, אפילו הגענו עד תימן, כי החותים, מה קשור? החליטו להתערב פתאום, והפיגוע הנורא בשביעי באוקטובר – אירוע ששינה את פני המדינה – שואה שנייה (רק שהפעם זה במדינתנו) היה נדמה לפעמים שכל מה שאנחנו עושים זה לרוץ ממקום למקום, מנסים לכבות את השריפות – במובן המילולי והמטאפורי. ועדיין, בכל פעם שנדמה שאנחנו על סף התפרקות – אנחנו מגלים מחדש את הכוח שלנו, כמו עוף החול שקם מהאש.
האירועים הקשים בעזה, החזית שנפתחה בלבנון, ואפילו ההתמודדות עם החטופים והנעדרים השאירו צלקות בלב. זה היה כאילו כל מה שהכרנו נסדק בבת אחת. משפחות איבדו את יקיריהן, אנשים נאלצו לברוח מבתיהם, ונראה שכל תחושת הביטחון התפוגגה כלא הייתה. אבל לצד הקושי, ראינו גם את הטוב ביותר שבנו. תוך ימים ספורים מהאסון, המונים התגייסו מכל קצוות הארץ כדי לעזור.
משפחות פתחו את הבתים שלהן לאנשים שפונו מהדרום ומהצפון, העבירו חבילות מזון לחיילים שנלחמים בחזית והקימו מערך לוגיסטי שהתנהל בצורה מרשימה יותר מכל מבצע צבאי. אם יש משהו שמאפיין אותנו כעם, זו היכולת להרים ראש ולפעול מתוך תחושת שליחות גם כשנדמה שהכול מתמוטט. משאיות מלאות באוכל, ציוד חורף ואפילו פתקים אישיים מחממי לב, עשו דרכם לחיילים בחזיתות – כי ככה אנחנו, לא נשאיר אף אחד לבד.
גם המחאות הפוליטיות שהתרחשו במקביל לא נעצרו. אנשים יצאו לרחובות, צעקו, הביעו את דעתם, ובכל זאת, ברגע האמת, ידעו להתאחד. למרות המחלוקות העמוקות, ברגעי המשבר ראינו איך אומה שלמה הופכת לאגרוף אחד. ואפילו אלו שניצבו משני צדי המתרס, הפכו לרגע לעם אחד.
לצד האכזבה מהמצב ומהתחושה שאנחנו נעים במעגלים, תמיד מתעוררת התקווה. אנחנו יודעים איך להרים את הראש גם כשהכול מתפרק מסביבנו. אנחנו ממשיכים לצחוק, לשיר, לאהוב, והכי חשוב – להאמין. כי מי שמאמין לא מפחד! השנה האחרונה חידדה לנו יותר מתמיד כמה חשוב לשמור על האחדות, על החוזק המשותף שלנו ועל רוח ההתנדבות שמובילה אותנו גם בימים הכי חשוכים.
אז כן, הייתה שנה קשה, אבל הייתה גם שנה של למידה. למדנו על עצמנו שאנחנו יכולים לשרוד הכול, אפילו את עצמנו. למדנו כמה חשוב לשמור על האחדות, על הקהילתיות ועל החוזק המשותף שלנו. נכון, אנחנו מתחילים שנה חדשה כשהמלחמה בעיצומה, החטופים עדיין לא חזרו הביתה. אנחנו עדיין אוספים את השברים מאוקטובר, ומנסים להדביק את חלקי הלב השבור והפצוע ועם כל הקשיים, אני מאמינה שהשנה החדשה תביא איתה הזדמנות להתרומם ולבנות מחדש, כי מה לעשות אני אופטימית אובססיבית ותכלס, אין אופציה אחרת, ככה חונכנו, העם היהודי שורד על "יהיה בסדר" כבר מעל 5,000 שנה.
אני מאחלת לכולנו שנה של שקט, אהבה ותקווה. שנה שבה נוכל לראות שינוי אמיתי, ובעיקר אני מאחלת שתהיה לנו שנה משעממת, רגועה ובאנלית, שנה שבה לא נשמע עוד אזעקות, שנה של ביטחון וכלכלה יציבה, שנה של אחדות ונתינה, שנה שבה נוכל להתמקד בבניית עתיד טוב יותר לילדים שלנו ולדור הבא. כי למרות הכול, אנחנו עם חזק ואנחנו כאן כדי להישאר. שנה טובה!
