Kiryat Ata
13°
Partly Cloudy

"אמנות זה אני. ברגע שאני אמן אני מאמינה"

רק כשהוריה היו בעיצומו של תהליך גירושים, גילתה שהאיש שנשוי לאמה אינו אביה הביולוגי, והיא יצא למסע חיפושים בעקבות האב האבוד. סיפור חייה המטלטל וגם סיפורים של אחרים שזורים בעבודותיה * מירלה לב לוקץ' מקרית חיים היא ציירת, פסלת, סופרת וגם מורה לאמנות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print
"אבי הביולוגי הוא היום חלק חשוב מהחיים שלי". מירה לב לוקץ' | צילום: דורון גולן

מירלה לב לוקץ', 53, מקרית חיים, נחשפה לעולם האמנות עוד כשהייתה תינוקת, בזכות הסבא, לייבל משה ז"ל, ניצול שואה, שהיה מורה לאמנות ברומניה. היום היא מציירת, מפסלת, סופרת ומורה לאמנות.

"כשסבא הגיע לארץ, הוא לא ידע עברית, כדי שיוכל ללמד אחרים", מספרת לוקץ', "הוא צייר בבית ומכר את הציורים שלו לחברים בסביבה ובחו"ל. אני התחלתי לצייר עוד לפני שהתחלתי לדבר. גדלתי אצל סבא וסבתא והייתי יושבת איתו כל היום ורואה איך הוא מצייר. בגן הגננת כמעט התעלפה מרמת הציור שלי. סבא היה איתי לאורך השנים עד שנפטר והוא לימד אותי את עולם האמנות הקלאסית".

חייה של לוקץ' השתנו כשלמדה בתיכון בנהריה במגמת גרפיקה שימושית. "ההורים שלי עברו תהליך של גירושים", היא מספרת, "וזה השפיע עליי קשות. החיים שלי השתנו ועזבתי את התחום שלמדתי. עברתי ללימודי איפור מקצועי, ובמקצוע הזה עבדתי 17 שנה".

ויטראז' מלק לציפורניים

אולם מתברר שגם מוצרי קוסמטיקה יכולים לשמש כר פורה ליצירות אמנות. לוקץ': "הפכתי את חומרי האיפור לאמצעי ציור. הייתי מציירת איתם על קנבס, וכשהייתי משתמשת במייק-אפ זה היה מקבל מראה ממש אמנותי. גם כשאיפרתי נשים הייתי מתייחסת לזה כמו אל יצירת אמנות. כשעסקתי בוויטראז' יצרתי כל מיני מראות באמצעות לק לציפורניים. גיליתי שיש לזה אפקט אחר של שקיפות שמאפשר ליצור אמנות תלת ממדית. הטכניקה הזו קיבלה הרבה תשבחות בתערוכות שהשתתפתי בהן. היום, בגלל הקורונה, עושים תערוכות וירטואליות ואני מעדיפה לא להשתתף בהן, כי אני מאמינה שמי שרוצה לראות אמנות, רוצה לראות אותה בצורה מוחשית ולא דרך מסך מחשב".

מירלה לב לוקץ' | צילום: דורון גולן
מירלה לב לוקץ' | צילום: דורון גולן

המסע בעקבות אבא

הטלטלה אולי הכי חזקה של לוקץ' הייתה כשגילתה שהגבר שהיה נשוי לאמה אינו אביה הביולוגי. הגילוי הזה שלח אותה למסע חיפושים אחר אביה. לוקץ': "אבי הביולוגי ואמי היו חברים, אבל הוא רצה לחזור לצרפת כי הוא לא הסתדר בארץ. אמא לא רצתה להצטרף אליו והוא עזב. זמן קצר אחר כך, כשאמי כבר הייתה בהריון איתי, היא הכירה את מי שהיה לימים בעלה. לאבי הביולוגי היא אמרה שלא ידאג".

את הסיפור המטלטל הזה גילתה לוקץ' במהלך הגירושים של הוריה. "מאז שהבנתי שאבי הביולוגי לא נמצא בארץ התחלתי לחפש אותו", היא משחזרת, "חיפשתי אותו המון שנים ולא מצאתי אותו. היו הרבה מכשולים בדרך. לפני כשש שנים הצלחתי למצוא אותו בעזרת אנשים טובים. הבנתי שהוא בכלל לא ידע על קיומי, כי אמא לא סיפרה לו שהיא הייתה בהריון ממנו לפני שנסע לצרפת. כשדיברתי איתו בטלפון בפעם הראשונה, הוא לא ידע שאני הבת הביולוגית שלו".

הפגישה עם אבא

לוקץ' זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה נפגשה עם אביה הביולוגי, והיא מספרת: "זה היה יום גשום, סוער מאוד. הוא הגיע לקריות וראיתי מולי אדם צנום לבוש בסגנון צרפתי. ישר הרגשתי משהו חם בתוכי וכשנגעתי בו זה היה כמו זרם חשמלי, כאילו שהדם שלי מתחיל לזרום מחדש. ידעתי שזה אבא שלי. התברר ששנינו רגישים לגלוטן ואוהבים את אותו האוכל. אבי הביולוגי הוא היום חלק חשוב מהחיים שלי".

לוקץ' עובדת היום בבית הורים בקריות כמדריכה תעסוקתית לגיל הזהב. היא מלמדת אמנות, צורה ותנועה. כשהיא לא בעבודה, היא כותבת, יוצרת ומציירת, ואף הספיקה להוציא לאור שני ספרים. "הספר הראשון שכתבתי הוא ספר ילדים בשם 'מילי אורזת מתנות' והוא נולד בתקופה שבה עברתי ניסיונות הפריה שלא צלחו. מילי היא בעצם אני בתור ילדה קטנה שאוהבת לארוז מתנות ולתת לאחרים. אבל לא מדובר רק במתנות אלא גם במחשבות, רגשות וחלומות. כשהיא גדלה והופכת לסבתא, הנכדים שלה ממשיכים בדרכה". הספר הוליד גם הצגה שעלתה בגני ילדים ובמתנ"סים, אך הקורונה קטעה את רצף ההופעות.

מירלה לב לוקץ' | צילום: דורון גולן
מירלה לב לוקץ' | צילום: דורון גולן

"אלווירה. אם הדמעות היו להבות", הוא הספר השני שהוציאה לוקץ'. זהו רומן על אישה שעברה אונס קשה בשנות השמונים שמאיים על סיכוייה להאמין באהבה והמסע שלה להחלמה. "יש גם ספר המשך לספר הזה", היא אומרת אבל בינתיים הכל מוקפא בגלל מחסור בתקציב.

"אמנות זה אני. ברגע שאני אמן אני מאמינה. מאמינה באלוהים ומאמינה בעצמי. האמנות היא חלק ממני, מהרגשות שלי. כשאני מציירת אני מוציאה ממני חלקים סמויים. ככל שהמועקות קשות יותר בפנים, ככה הצבעים שאני משתמשת בהם הם יותר עזים. אני חוקרת כל דבר איך אפשר לעשות ממנו אמנות, בעיקר חומרים ממוחזרים. הספרים הם הסודות הכמוסים שמלווים אותי בחיים שלי ושל אחרים. אני מגלה סיפורים וזה חודר אליי. החלום שלי הוא שתהיה הצגה שמבוססת על סיפורה של אלווירה".

 

כתבות נוספות * בקרו אותנו גם בפייסבוק: הד הקריות

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב print

אולי גם יעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף ברשתות החברתיות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram