מאז שנפגשו שני הנהגים הראשונים, אי שם, עם המצאת המכונית בסוף המאה ה-19, החלו מרוצי המכוניות והספורט המוטורי קם לתחייה. היום, מדובר בענף שמושך אליו מאות מיליוני צופים בעולם ומגלגל מיליארדי דולרים.
בכל מדינה, כמעט, על פני כדור הארץ אפשר למצוא מרוצי מכוניות מסוגים שונים, אפילו במדינות ביבשת אפריקה, שבהן מים זורמים וחשמל עדיין אין, יש מרוצי מכוניות בינלאומיים. למה כמעט? כי ישנה מדינה אחת קטנה במזרח התיכון, שמיום הולדתה החליטה שמרוצי מכוניות הן רעה חולה שיש לבער וזו גם המדינה היחידה בעולם כולו שהחליטה שאם כבר יש איזה סוג של ספורט מוטורי, 'הבה נתחכמה לו' ונמציא משהו ייחודי שנקרא חוק ספורט מוטורי.
לצורך העניין, כל ענפי הספורט המוכרים, כמו כדורגל וכדורסל או הוקי, מתנהלים לפי כללים שקבעה ההתאחדות הבינלאומית שלהם. גם לספורט המוטורי יש התאחדות בינלאומית, אך בישראל החליטו שפה יודעים יותר טוב מכל העולם כיצד לפעול והמציאו חוק. זה בדיוק כמו שיחוקקו את חוק הכדורגל, שקובע שפנדל בועטים ממרחק של 20 מטרים ולא 11 מטרים. וביננו, מתחת לאף של כולם, ישראלים מביאים הצלחות רבות יותר בספורט המוטורי ברחבי העולם מאשר בכדורגל, שעליו שופכים מיליוני שקלים ומקבלים אפס הישגים.
ועדיין, למרות הקשיים המכוונים שמוטלים על הספורט המוטורי בישראל, קיים גרעין של אנשים שאוהב את רעש המנועים, ריח אדי הדלק ואבק הדרכים, הם אלה שמקיימים ליגה של מרוצים. הם מוציאים מכיסם עשרות אלפי שקלים על שיפורים ובטיחות ומשתתפים בתחרויות כמעט מחתרתיות, הרחק מתחת לאפה של תקשורת הספורט, שמכירה מילים בודדות בלבד כמו כדור, ג'ודו, בריכה והתעמלות.
השורשים הרציניים של הספורט המוטורי בישראל נעוצים בשנות השמונים של המאה הקודמת, בשטח פתוח סמוך לאשקלון, שם נערכו המרוצים האמיתיים הראשונים ושם אפשר לציין את לידתה של התרבות המוטורית.
מי שהיה שם ושמו יכול להתנוסס בגאון בין מייסדי הספורט המוטורי בישראל הוא מישל גדז', 71, מקרית אתא, שבסוף השבוע האחרון הפיק וניהל מרוץ ראלי ספרינט, שהתקיים מעט דרומה מבאר שבע, מטעם ההתאחדות לספורט מוטורי.
גדז', נשוי לאריאלה, אבא לשלושה וסבא לתשעה נכדים, עלה לארץ מאלג'יר כשהיה בן 12 והספורט המוטורי נבט בו כבר אז. "אח של אמא היה נהג מרוצי ראלי ואימא הייתה נוסעת מאוד מהר", הוא צוחק, "במשפחה שלי יש המון משוגעים כמוני, זו מורשת של נהיגה מהירה. הנהיגה זה בדם שלנו".
גדז' הגיע למרוצי המכוניות לגמרי במקרה, כשהיה בן 35, בגיל שבו נהגי מרוץ נחים על זרי הדפנה ונהנים ממסעות פרסום. "בשנת 1984 שמעתי ברדיו את ניר בן יוסף מדבר כיו"ר מועדון מוטורי שהוקם ומסביר איך להגיע להירשם למועדון למי שרוצה להתחרות".
ללא ניסיון כלשהו החליט גדז' לנסות את ההרפתקה. הוא מצא מכונית עם מנוע הרוס במגרש גרוטאות. בנה לה את אמצעי הבטיחות הנדרשים והגיע לבאר שבע על מנת למצוא את עצמו בין מכוניות חדשות ומשופרות היטב, כשכל ניסיונו עד אז הסתכם בנהיגה בכבישי אספלט. ההפתעה הגיעה בסיום מקצי הדירוג כשלהפתעת כולם הגיע למקום הראשון. "כל העיתונאים שהיו שם באו לראיין אותי ואנשים לא הבינו איך מישהו כמוני, ללא ניסיון, עם רכב גרוטאה, שהגיע מהצפון, לוקח את המקום הראשון".
אז גם החלו הבחישות הראשונות, שכן, המרוץ נועד להציג בגאווה רכב של יבואן מסוים, אלא שגדז' שיבש לו את התוכניות. בישראל כמו בישראל, פשוט משנים באותו רגע כמה סעיפים, ביקשו ממנו לא לעשות בלגאן והוא סיים במקום השלישי.
מאותו מרוץ היה ברור לכולם שגדז' הוא שם שחשוב להכיר ולכבד ואכן במשך השנים הוא צבר עשרות גביעים ממקומות ראשונים והוכתר פעמיים כאלוף ישראל במרוצי ראלי. היום, כשרבים מחבריו מעבירים את זמן הפנסיה בחוסר מעש, גדז' הוא אחת הדמויות הפעילות ביותר בספורט המוטורי והוא יכול להתיש גם בני 17 בקצב בו הוא פועל לטובת התחום.
בסוף השבוע שעבר התכנסו כמה עשרות משוגעים לספורט המוטורי בשטח עפר דרומית לבאר שבע, לסבב הראשון בליגת מרוצי הראלי ספרינט, יהודים וערבים, תחת אותה מטריה של אהבה לספורט המוטורי.
אם אפשר היה לאטום את האוזניים, רק מהמראות אפשר היה לחשוב שמדובר במדינה קצת יותר נורמלית, שמעודדת את התחום. בתוך השטח המגודר נפרשו אוהלים, מכוניות שירות, מכונאים, צמיגים, טרקטורונים ומכוניות בצורה מסודרת. כל קבוצה הקימה את המתחם שלה וציידה אותו כמיטב יכולתה הכלכלית.
במשך כמה שעות התחרו הנהגים על דרך אפר מאובקת נגד השעון בניסיון לקזז עוד כמה שניות מהזמן שלהם ולהשיג את הנהגים האחרים. מזג האוויר החם והאבק הכבד לא הרתיעו איש מהמתחרים שכל מה שהמתין להם על דוכן המנצחים היה גביע בצבע זהב ובטח שלא פרמיות כספיות גבוהות.
במרוצי המכוניות בישראל, הנהג הוא זה שצריך לדאוג לצוות הטכני שמלווה אותו ובמקרה הטוב פותחים כולם יחד שולחן עם סלטים, חומוס ובשר על האש, שנקנה מהכסף האישי של המשתתפים. הם יכולים רק לקנא בשחקני הכדורגל, שמקבלים עיסוי טוב אחרי שעמדו על הדשא וארוחות במסעדות פאר.
גדז' אינו חושש להביע את דעתו ואומר: "המודעות לספורט המוטורי ולתרבות המוטורית בישראל שואפת לאפס. בממסד חושבים שמרוצים זה דבר מסוכן. אבל יש קומץ של משוגעים שלקחו על עצמם להקים מרוצים לתפארת ורק בזכות אותו קומץ מטורף הספורט הזה חי וקיים. החוק שעשו פה עקום לגמרי ונכנסו אליו כל מיני עסקנים שאין להם מושג בספורט מוטורי, מה שגם הביא לכך שעלות של מרוץ ראלי ספרינט מגיעה ל-70 אלף שקלים, כשאפשר לעשות את במחיר הרבה יותר נמוך.
"באירופה ובארצות הברית יש היום כמה וכמה ישראלים שמתחרים במרוצים בינלאומיים, זוכים בגביעים ואליפויות ודואגים שדגל ישראל יתנוסס על הפודיום. האבסורד הוא שלמדינת ישראל אין יד ורגל בהצלחתם. מדובר בחבר'ה צעירים שהוריהם הבינו שיש להן כישרון והדרך היחידה להוציא אותו לפועל היא להתחרות בחו"ל".
לדברי גדז', "על מנת שישראל תעלה על המפה הבינלאומית בספורט המוטורי צריך למצוא ולפתח את הכישרונות המקומיים כבר מגיל צעיר באמצעות מרוצי קארטינג ולהתקדם לקטגוריות בכירות וחזקות יותר. בכל העולם דואג הממסד למסלולי מרוץ, בתי ספר לנהיגת מרוצים ולקידומם של המוכשרים. המרוצים מהווים גם מנוף לפיתוח כלכלי ותיירותי של המקומות בהם מתקיים ספורט מוטורי". הסיכוי שזה יקרה אי פעם בישראל הוא כמו הסיכוי שתהיה פה הפרדת דת ומדינה. עד אז יכולים אוהדי הכדורגל לחזור למגרשים ולצפות בשחקנים שמקבלים משכורות עתק, נכשלים שוב ושוב ולהזכיר לשופט את המקצוע של אימא שלו.
