יום רביעי , מאי 22 2019
בית / הד הקריות / לתהום ובחזרה
"קלטתי שיש לי יכולות ושזה לא פרי דמיוני". גלית נווה | צילום: דורון גולן
"קלטתי שיש לי יכולות ושזה לא פרי דמיוני". גלית נווה | צילום: דורון גולן

לתהום ובחזרה

החיים זרקו את גלית נווה למקום נמוך בו לא יכלה אפילו לצאת מהמיטה, אבל דווקא מהנקודה הזו, היא מצאה את הייעוד שלה. פגישה עם שיח' ערבי גילתה לה שיש לה יכולות תקשור שיכולים לעזור להרבה מאוד אנשים בעולם, והיום, היא אומרת: "אל תפחדו, מתקשר זה לא רוע וכישופים. זו עזרה".

נווה, 44, נולדה בחיפה, בת שנייה בין שלושה אחים. אביה היה איש צבא והמשפחה עברה איתו ממקום למקום. כשהייתה תינוקת עברה המשפחה להתגורר במצפה רמון וכשמלאו לה 10, הם עברו להתגורר בכרמיאל. לפני מספר שנים עברה להתגורר בקרית ים, ואמה מתגוררת לידה, בקרית חיים.

"הייתי ילדה מופנמת, מאוד ביישנית, לא האמינו בי במסגרות החינוך מכיוון שהייתי כל כך מופנמת. לא שמו דגש על היכולות שלי, ואז הגעתי למסגרות חינוך פחות טובות", היא מספרת, "למדתי בבית ספר מקצועי. אם אז היו מסתכלים על ילדים מופנמים בצורה הנכונה, אולי הייתי מצליחה יותר, למרות שאחר כך, בהמשך, השלמתי פערים. חוויתי אלימות מאוד קשה מצד אבא שלי וזה גרם לי להמון בעיות. מצאתי את עצמי מול פסיכולוג, שהגיע דרך בית הספר כשהייתי בת 12 וסיפרתי לו דברים על החיים שלי, אבל אחר כך שמעתי את כל הדברים האלה מהחברה של אחי, שהפסיכולוג היה חבר של ההורים שלה, ופשוט איבדתי אימון בכל הגופים".

אקדח טעון בארון

אירוע אלימות אחד הותיר בה חותם גדול. "יום אחד, עוד לא הייתי בת 18, שטפתי את הבית. אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אבל פתחתי את הארון וראיתי את האקדח של אבא שלי טעון. לא יודעת למה, אבל כל היום הייתי דרוכה, כאילו הולך לקרות משהו. בערב, אבא שלי, איש צבא, חזר מהבסיס, אמא שלי גיהצה לו את המדים, הגישה לו ארוחת ערב, והם התחילו להתווכח ופתאום הוא הדביק אותה לקיר. מצאתי את עצמי בסיטואציה אלימה ביותר, כשהאחים הקטנים שלי מחזיקים את אמא משני הצדדים והוא מרביץ לה. לא אשכח את המבטים שלהם. מיד עלה לי האקדח לראש. רצתי אחרי אבא שלי, הדפתי אותו והוא נפל. זו הייתה הפעם הראשונה שהתעמתי איתו. כשהמשטרה באה אמרתי להם שיש אקדח טעון בארון והם השתיקו אותי. הם לקחו את שניהם, את אבא ואת אמא, ואז מהחלון אני רואה את אבא עולה בחזרה הביתה, כי שלחו אותו להביא את האקדח מהארון. צרחתי להם שהאקדח טעון. הוא יכול היה לעשות טבח בבית, אז ננעלתי עם האחים שלי בחדר. אחי הגדול היה בצבא ולא היה נוכח, וטוב שכך כי אולי זה היה נגמר אחרת".

המצב הנורא הזה בבית המשיך עוד כמה חודשים, עד שאמה של נווה אזרה אומץ והוציאה נגד בעלה צו הרחקה שהוביל לגירושים. "הוא שנא אותי מהרגע שנולדתי. תמיד הקניט אותי, אף פעם לא הרגשתי שיש בו רגש של אהבה כלפיי. הוא לא אהב אותי ולא את אחי, סיון, הצעיר ממני, שגדל באותה הסיטואציה. הוא היה ילד מאוד מופנם וסגור. היום הוא מנהל מפעל, התקדם והצליח בזכות עצמו וזה לא דבר מובן מאליו".

נווה התגייסה לנח"ל, אבל אחרי חצי שנה ביקשה להשתחרר. המצב בבית היה קשה והיא חששה לחיי אמה. בנוסף, גם תקרית שחוותה בצבא לא נתנה לה מנוח. "עברתי ניסיון לאונס. התגוררתי בכפר תבור, הצבא נתן לי דירה, וכל הקבוצה שלי הייתה בקיבוץ בית קשת. יום אחד, הייתי אמורה להגיע לנהל ישיבה דחופה, ופספסתי את האוטובוס לקיבוץ. מעולם לא לקחתי טרמפ, אבל חשבתי שאם אקח טרמפ מתחנת דלק זה אולי יותר בטוח. ראיתי מישהו ושאלתי אותו אם הוא נוסע לכיוון בית קשת. בנימת הקול שלו לא שמתי לב שהוא ערבי. עליתי לטרמפ. ליד פנימיית כדורי, הוא שלף סכין ופנה שמאלה לכיוון הפנימייה, לאזור חשוך מלא עצים. עדיין לא הבחנתי בסכין, ושאלתי אותו לאן הוא נוסע. הוא אמר: 'כדאי שתשבי בשקט'. אז קלטתי שאני בסיטואציה מסוכנת, אזרתי אומץ וקפצתי תוך כדי נסיעה. רצתי מהפנימייה עד הקיבוץ. זה אולי נשמע כמו סרט הוליוודי אבל זה היה אחד הרגעים המפחידים שהיו לי בחיים. הגעתי לקיבוץ כולי חבולה והייתה שם אישה מדהימה, פיבי דקל, שהייתה אחראית עלינו, והיא לקחה אותי למשטרה".

"אני מעריצה את אמא שלי". גלית נווה עם אמה, דלילה | צילום: עצמי
"אני מעריצה את אמא שלי". גלית נווה עם אמה, דלילה | צילום: עצמי

אסון התאומים

נווה השתחררה מהצבא ועברה להתגורר בתל אביב. היא עבדה כאופר, אחר כך טיפלה בנכים ובחולת סרטן שנפטרה, אותה סעדה עד הרגע האחרון. אחרי תקופה של עבודות כאלה, חברה שכנעה אותה לארוז ולנסוע לארצות הברית.

"חששתי מאוד כשעזבתי את הארץ, כי הביטחון העצמי שלי לא היה גבוה, אבל עזבתי וזה מה שפתח לי את העיניים לחיים, כנראה המרחק עשה לי טוב. גרתי שם שלוש שנים. הייתי אמורה להמשיך לחיות שם לולא אסון התאומים", היא מספרת. "תמיד אנשים סביבי האמינו בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי, אז בהתחלה הייתי אופר של ילדה קטנה בשם אוליביה רוס קיגן, שהיום היא שחקנית קולנוע מהממת, ומשם המשכתי לנהל תחנת דלק. במקביל חברה שלי הציעה שאתחיל ללמוד, אבל לא ממש האמנתי בעצמי. בכל זאת, עשיתי מבחנים בקולג' אוף מרין והתקבלתי למינהל עסקים. למרות כל בעיות השפה, הצלחתי לעבור את המבחנים.

"למדתי שנה ראשונה, וכשהייתה הפוגה בין השנה הראשונה לשנייה קרה אסון התאומים. שלושה ימים קודם לכן הגעתי לארץ, כי נולד לי אחיין ואחי התגייס. חודש לאחר מכן חזרתי לארצות הברית, ושם מחלקת ההגירה תפסה אותי ועשתה לי בית ספר. שמו לי אזיקים על הידיים והרגליים, השפלה נוראית. האשימו את מדינת ישראל שבגללנו זה קרה. זה היה ערב חג שני של סוכות, והמטוס שהגעתי איתו היה אמור לטוס בחזרה לישראל כעבור כמה שעות.

"כשראיתי שאני במצב רע מאוד התחננתי בפני דיילת של אל על שתעלה אותי על הטיסה, למרות שלא היה מקום. לבסוף, הושיבו אותי בכיסא שהיה מיועד לתינוק. אחרי אסון התאומים האמריקאים היו כל כך בהיסטריה, שהמון ישראלים באותה תקופה נפגעו מהסיטואציה".

נווה נחתה בארץ, מבינה שלא תחזור יותר לחיים בארצות הברית ומתאבלת על האהבה הגדולה שהשאירה שם. "הייתה לי אהבה מאוד גדולה. הרגשתי שאני בגן עדן. בישראל הייתי צריכה להתחיל מאפס. שבועיים אחר כך התחלתי לעבוד בחברת אלדן בפתח תקווה ובנתב"ג, אבל לא נתתי לגוף ולנשמה לעכל את מה שחוויתי, את כל הטראומה של החזרה לארץ, הניתוק מהאהבה, הכל התנפץ".

תמונות בתוך הראש

אחרי כמה חודשים החלה לחוש ברע, ומדי פעם הייתה מאבדת הכרה. באותה התקופה היא התגוררה לבדה בתל אביב. "מצאתי את עצמי פעמים רבות מאושפזת בתל השומר. בודקים ושולחים אותי הביתה. לא ידעו מה יש לי ואני נלחצתי. הייתי בטוחה שזו מחלה סופנית. יום אחד הגעתי לרופא שאמר שזה משהו נפשי. הרמתי טלפון לאמא שלי, כי הרגשתי שאני בנקודה שאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד, ואמרתי לה שאני חייבת לבוא אליה להתאושש. אספתי את עצמי ונסעתי לכרמיאל. כשהגעתי אליה כבר הייתי בנקודת משבר מאוד קשה ושקעתי בתוך עצמי. אני חושבת שזו הייתה הנקודה שבה הכל צף אצלי, כל החיים. כי עד שראיתי את האור, מישהו כיבה אותו וניפץ לי את כל החלומות. הייתי במשבר וכל הזמן רק רציתי לישון.

"אמא שלי הייתה בקשר עם חברה שהכירה מתקשר, שקוראים לו אבו חסאן. הייתי רחוקה אלף שנות אור מהמקומות האלה, מאוד אנטי אפילו. אני מעריצה את אמא שלי, כי הרבה דברים שהיא אומרת לי, אני מרגישה את החיים דרכה וכך אני שורדת. היא אמרה שהמתקשר הזה צריך להגיע אליה הביתה. יצאתי אליו. פגשתי אדם מבוגר שהסתכל לי בתוך העיניים, ואז אמא שלי שאלה אם הוא יכול לעזור לי. הוא אמר שלא, כי אני זו שיכולה לעזור לו. זה הצחיק אותי.

"למחרת הוא הגיע שוב. ישבנו בגינה הוא נתן לי קמע והתפלל, ואז התחלתי לראות כל מיני דברים. חשבתי שהוא עושה לי דמיון מודרך או משהו דומה, וזה עשה לי טוב".

עם אמה ושלושת אחיה | צילום: עצמי
עם אמה ושלושת אחיה | צילום: עצמי

אחרי מספר שבועות צלצל אליה אבו חסאן וביקש ממנה להצטרף אליו לפגישה. "הסכמתי. לא ממש הבנתי מהי המשמעות של פגישה. זה היה יום קיץ חם, לבשתי מכנסיים קצרים וגופייה. נסענו לפארק בכרמיאל, ופתאום אני רואה משפחה של מוסלמים אדוקים, לבושים היטב, עטופים מכף רגל ועד ראש. לא הרגשתי נוח בלבוש החשוף. שאלתי אותו למה הוא לא אמר לי, כי הייתי מתלבשת אחרת. הוא השיב לי: 'מכבדים אותי ומכבדים אותך'.

"זו הפעם הראשונה שהבנתי שיש בי משהו שונה. הוא היה עסוק בלדבר עם אנשים, אני ישבתי מול אישה מבוגרת. ראיתי שכולם מסתכלים עלי במבטים מוזרים, לא מבינים מי זו הבחורה שלבושה ככה. הסתכלתי לאישה לתוך העיניים, ואני זוכרת שמהבטן בער לי להוציא שם של אדם, שאמרתי באותו הרגע. היא התעלפה. לא הבנתי מה אמרתי. הייתי בשוק מכל ההיסטריה שהייתה שם. אחרי שאישה התאוששה, פתאום כולם רצו לשמוע רק אותי. ראיתי בתוך הראש תמונות של חתונה, אנשים רוקדים, מישהו יורה ואני מרגישה שאני מובילה את הכדור במסלול שלו, עד שראיתי אדם צונח על הרצפה.

"אז הבנתי שהשם של האדם שאמרתי הוא שם אדם שנהרג ובן הדוד שלו הוא זה שירה. הבנתי גם שהם הגיעו כדי לבקש עזרה, כי בן הדוד התחרפן. בנקודה זו קלטתי שיש לי יכולות ושזה לא פרי דמיוני".

התאונה של האח

נווה קלטה את היכולות שלה אבל עדיין לא הוציאה אותן החוצה, אפילו לחברותיה חששה לספר עליהן. "לא עפתי על עצמי ודי התביישתי בזה כי חשבתי שיגידו שאני 'קוקו'. יום אחד חברה של חברה שלי הייתה בהליכי גירושים והיא קראה לי אליה הביתה. היא הוציאה אלבומי תמונות והתחלתי להגיד לה כל מיני דברים על אנשים והתגובות די הדהימו אותי, כי היא אמרה שאני מדייקת. מתמונת פספורט של בחור ידעתי מה השם שלו ואת כל סיפור חייו שהיה די מורכב. לאט-לאט התחלתי לקבל אנשים תמורת סכום סמלי. עשיתי זאת עם הרבה חששות, כי פחדתי לטעות. לשבת מול אדם ולהגיד לו דברים על עצמו זה לא פשוט, יש לזה משמעות. מבחינתי, כל אדם הוא עולם ואני לוקחת אנשים מאוד ברצינות. יש לי היום לקוחות שכבר 10 שנים איתי, סוג של משפחה. זו שליחות".

גם למשפחה שלה חששה תחילה לספר על היכולות שלה. רק כשעברה להתגורר בקריות, לפני כמה שנים, קרה מה שקרה. "אמא שלי לא ידעה כלום. יום אחד, זה היה ממש לפני פסח, ניקיתי את הבית. לפתע קיבלתי מסר על אחי הקטן ומיד צלצלתי אליו. אמרתי לו שישים כסף בקופת צדקה ושייסע בזהירות, שישמור על עצמו. הוא שאל למה והשבתי לו שאני מבקשת שזה מה שיעשה. בשבת, הרגשתי שהגוף שלי בתחושה של חוסר שקט ברמה שלא הבנתי. ניסיתי להתקשר לאחי והוא לא ענה. בתקופה הזו, הייתי בנתק עם אמא שלי. המשכתי לצלצל אליו והוא לא ענה, הייתי על קוצים. למחרת בבוקר הוא צלצל ואמרתי לו: 'אל תגיד לי שעשית תאונה'. הוא אמר שכן. הוא ואחי השני נסעו בכרמיאל ונכנסו בתוך כיכר. מזל שלא קרה להם כלום. אני ראיתי את זה. מאז אני לא מסתירה את היכולות שלי מהמשפחה".

"מתוך הנפילות אפשר רק לצמוח". גלית נווה | צילום: דורון גולן
"מתוך הנפילות אפשר רק לצמוח". גלית נווה | צילום: דורון גולן

הבחור עם הדיבוק

היום נווה מקבלת אנשים מכל העולם, אפילו מדובאי. בשנים שחלפו היא אספה סיפורים די מצמררים על מקרים של אנשים שנזקקו לעזרתה. למשל, איך הוציאה דיבוק מערבי, שנכנסה בו רוח של רב. "הבחור הזה, היום בן 32, אינו דובר מילה בעברית, אבל כשהדיבוק אחז בו, הוא היה פשוט אומר משפטים שלמים מתוך התורה, תפילות שהשאירו אותי פעורת פה. עמדתי מול אדם שהיה בו משהו מאוד חזק. היה לו בבית תינוק בן חודש ואישה צעירה שהייתה בטראומה מכל מה שקרה שם. הקטע המדהים הוא שהם מוסלמים, אבל כשהיו מביאים לו את הקוראן הוא היה מתפרע. אמרתי לו שיוציא את הבן שלו מהבית, ובזמן הזה, ביקשתי מחנות במגדל העמק שתכין לי מזוזה וספר תהילים. שלחתי אותו לקנות ואמרתי לו שישים את המזוזה בכניסה לבית ואת התהילים מתחת לכרית. הוא עשה את זה. כשביקש לחזור הביתה, המזוזה בלמה אותו. לקח לו המון זמן עד שיכול היה להיכנס הביתה, ולאחר מכן, כשהצליח סוף סוף להיכנס, הוא כבר לא ראה את הדמויות הרעות שראה קודם. הייתה איתי חברה שנכחה בסיטואציה. עד היום היא אומרת שזה אחד הדברים המפחידים שראתה. אדם שבשבריר שנייה הופך להיות אדם אחר לגמרי, דמות שהוא אפילו לא מודע לה. לקח לי משהו כמו ארבעה חודשים עד שבשיתוף פעולה עם רב מהמרכז הצלחתי להסיר ממנו את הדיבוק ולשחרר את הנשמה של הרב. היום, אני לא מטפלת בזה יותר, כי זה טראומתי מדי בשבילי.

"הרבה פעמים, כשרציתי לוותר, קיבלתי איתותים שאי אפשר, זה לא כזה פשוט. זה מאוד מעייף לחוות קושי של אנשים מהבוקר עד הלילה, זה לכאוב איתם, ואם הם חולים, לחוות את הקשיים. זה לא פשוט להפוך את העולם כדי לעזור, לתת את הדרך וההכוונה, לראות את נקודת האור. פעמים רבות יש מצבים שאת לא יכולה לעזור, כי זה גורל וזה מתסכל. זה לחוות את הקושי של האנשים בצורה הכי קשה. כשאדם יוצא ממני, אני לא מתנתקת אני ממשיכה לחוות את מה שהוא עובר. בגלל מה שעברתי בחיים, קשה לי עם אנשים פגועים או אנשים שקשה להם. אני יודעת מה זה קושי, ומתוך המקום הזה אני מתייחסת לכל אדם בכובד ראש וממקום מיוחד ואישי.

"הכי מחזק זה לקבל את הפידבקים, לעשות לאדם טוב ממקום שהיה גמור ולהביא אותו למקום מחייך. לא מזמן הגיע אליי מישהו מדובאי. הילדה שלו לא תקשרה עם הסביבה. לא אכלה, לא שתתה. לפני שבוע קיבלתי שיחה מחבר שלו בישראל, שהיום אחרי הטיפול, הילדה אוכלת ומתקשרת, וזה עושה לי כל כך טוב. בתקשור אין דתות. את יכולה לקבל מסרים על כל אחד. זה עולם כל כך גבוה, עולם האמת. שם אף אחד לא שופט, נותנים את המידע כמו שהוא ועוזרים".

אני מדברת איתה על היהדות שלא תמיד מקבלת את התקשור, והיא יורה תשובה ממעמקי ליבה. "היהדות שלנו הרבה פעמים אומרת שתקשור סותר את התורה, אבל לי זה גרם יותר להתקרב. בתורה שלנו היו נביאים שחזו דברים והיו הרבה דברים שנעשו בכישוף. יציאת מצרים, למשל. הרי מה זה להפוך מים ליין. לתת מכה לסלע ולהוציא מים זה לא דבר שקורה, אלוהים נתן למשה את הכוח ליצור משהו קוסמי".

ויש לנווה מסר שחשוב לה להעביר אליכם. "חשוב לי שאנשים יבינו שמתוך הנפילות אפשר רק לצמוח. אני נפלתי לתוך תהום. אם לא אמא שלי, שהיא עמוד התווך שלי, לא הייתי מגיעה לכלום. הייתי הולכת לאיבוד מתוך מצוקה. כוח התקשור הוא כדי להראות לאנשים את הדברים החשובים בחיים. הקדמה גרמה לנו לאבד את זה. אנשים עסוקים היום בלברוח במקום לחיות את החיים, ושם נולדות האנרגיות האלה, במטרה לעשות טוב לאנשים".

 

בדוק גם

מוחים נגד אלימות נגד נשים. אילוסטרציה: פיקסהביי

עפולה אומרת לא לאלימות נגד נשים

ביום רביעי, 27.3.19, ייערך הפנינג משפחות ענק בפארק העירוני בעפולה שכל הכנסותיו יועברו למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *