המלחמה הנוכחית יוצרת מציאות ייחודית. מצד אחד, השגרה מופרעת באופן עמוק כשבתוך יום אחד, הורים וילדים מצאו את עצמם נצמדים למרחבים מוגנים, והדריכות משתנה בהתאם להתפתחויות הביטחוניות. מצד שני, לשמחתנו אין פגיעות רבות, ולכן חיי היום יום ממשיכים להתנהל במידה מסוימת.
ד״ר איריס ברנט, פסיכולוגית התפתחותית ומרצה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מטפלת זוגית ומשפחתית, מדריכה ומנהלת מכון ברנט לטיפול פסיכולוגי ומשפחתי, מסבירה שהמצב הזה יוצר חוויה מורכבת. אנשים חווים בו זמנית גם תחושת הקלה על כך שהיום עבר ללא פגע, וגם אי בהירות עמוקה לגבי העתיד. החששות הכלכליים, השחיקה של חברה החיה במצב פוסט טראומטי כרוני, והעייפות הנפשית המצטברת, כל אלה יוצרים תחושת אי יציבות מתמשכת.
בתוך המציאות הזאת פוגשת המלחמה הורים וילדים כשהם כבר נושאים עמם ניסיון קודם: הקורונה. זו הייתה התקופה שבה שיבושי מערכת החינוך הכניסו את הזום לחיי המשפחות. בתקופה ההיא, כך מראים מחקרים, אף נרשמה עלייה מסוימת בהערכה למורים שנאלצו להתמודד בו זמנית עם ילדיהם בבית ועם בניית מרחב פדגוגי חדש. אבל הניסוי הטבעי של החיים לימד משהו נוסף: הלמידה בזום איננה עובדת היטב עבור ילדים רבים.
לכן, כאשר במלחמה הנוכחית חוזרת האפשרות ללמידה מרחוק, הורים רבים מתקשים להירתם אליה. במציאות שבה הדריכות הביטחונית מתחלפת לעיתים בתחושת הקלה זמנית, ואפילו בזמן משפחתי בלתי צפוי שנוצר בבית, קל מאוד “להוריד רגל מהגז”. במצב כזה כל משפחה מתחילה לשאול מחדש שאלות בסיסיות: על מה אנחנו מתעקשים עכשיו? האם מקפידים על מקלחות? על אוכל מסודר ובריא? על שעות שינה? על השתתפות בשיעורים? על מטלות בבית?
דברים שבשגרה נתפסים כחלק טבעי מסדר היום כמו לימודים, שיעורים, פעילויות חינוכיות, פתאום נראים כאילו הם שייכים לעולם אחר, רגוע יותר. כאשר המציאות משתבשת, משפחות רבות חוזרות למה שנתפס כבסיס: הרגיעה של הילד.
בשיח הציבורי מקובל לדבר על “טובת הילד” או על “הילד במרכז”. אבל התפיסה הזאת מניחה לעיתים שהורים יכולים לממש בקלות את מה שמערכת החינוך מגדירה כטובת הילד. כאן בדיוק נוצרת הסתירה. בימים אלה קיים פער ממשי בין האופן שבו מערכת החינוך, ושר החינוך יואב קיש, מגדירים את טובת הילד, לבין היכולת של הורים רבים לממש זאת בתוך מציאות של עייפות, חרדה וחוסר יציבות. זהו המקום שבו מערכת היחסים בין הורים למערכת החינוך מתחילה להתערער.
הורים רבים נמצאים כיום “על הקצה”. הם נעים בין תחושת הקלה על כך שהיום עבר ללא פגיעה, לבין דאגה מתמשכת לעתיד. בתוך המתח הזה, לא מעט ילדים דווקא שמחים: הם בבית, עם משפחתם, לעיתים חווים פחות לחץ לימודי. כאן נוצר פער חווייתי משמעותי. הורה עייף, לאחר לילה ללא שינה, מתקשה להושיב את הילד מול שיעור בזום. והקושי הזה אינו נוגע רק ללמידה. הוא מתבטא גם בדברים אחרים: אוכל מסודר, מטלות בבית, אחריות של הילדים.
מה עושים במצב כזה?
טבע האדם הוא שהחלטותיו מונחות על ידי הערכים שלאורם הוא חי. אבל גם כאן הדברים מסתבכים. המלחמה הזו פוגשת את החברה הישראלית בתוך מציאות של קיטוב פוליטי וחברתי עמוק. מצב כזה משפיע גם על מידת האמון של אזרחים במערכות המייצגות את המדינה, כולל מערכת החינוך.
בתוך המורכבות הזאת אפשר אולי לחשוב מחדש על הזום. לא כפתרון פדגוגי מושלם, ולא כניסיון לשחזר את מודל הלמידה של תקופת הקורונה, מודל שרבים כבר למדו את מגבלותיו, אלא כמרחב לדיאלוג. ייתכן שהזום יכול לשמש מרחב שבו הורים ומורים מדברים יחד על טובת הילד. לא רק על משימות לימודיות, אלא על שאלות רחבות יותר: איך שומרים על ביטחון? על רצף? על יציבות? על העשרה קוגניטיבית, רגשית וחברתית?
גם מבחינה טכנולוגית נדרשת כאן רגישות. יש קבוצות בחברה הישראלית, בחברה החרדית, הערבית והבדואית, שבהן השימוש בזום פחות נפוץ. לכן ממילא לא ניתן לראות בו פתרון אחיד. אבל מעבר לטכנולוגיה עומדת השאלה העקרונית: טובת הילד אינה יכולה להיות מושגת באמצעות קונפליקט בין הורים, מורים וילדים סביב השימוש בזום. היא יכולה להיווצר רק מתוך שיחה משותפת על הצרכים האמיתיים של ילדים במצב של אי־יציבות. אפשר כמובן לומר: נחכה שהמלחמה תעבור ואז נחזור לשגרה. אבל ילדים לומדים גם בתקופות כאלה. הם לומדים על יציבות, על תפקידם במשפחה, על מקומם בחברה. את הלמידה הזו הם ייקחו איתם גם כאשר יחזרו לכיתה. אולי אם מערכת החינוך וההורים יצליחו לראות את המצב הזה בצורה דיאלוגית יותר, הזום לא יהיה רק תזכורת לכישלון הלמידה מרחוק בתקופת הקורונה, אלא הזדמנות לבנות מחדש את הקשר בין בית הספר למשפחה.
