מאת הילה מלמד
שנתיים קשות עברו על הזמרת איילה לוי קלוסקי. היא איבדה את אחיה ואת אמה, וליבה התנפץ לרסיסים. לפני כארבעה חודשים, אחרי תקופה של כאבי בטן וכאבי חזה, אותם ייחסה להתקררות, היא הגיעה אל בית החולים, לא לפני שאחת מחברותיה הטובות איימה עליה שתזמין אמבולנס. בבית החולים התחוור לה שהגיעה בדקה ה-90 ושכדי להחלים תצטרך לשנות את חייה מקצה לקצה. את הסיפור שלה החליטה לספר, כדי שאנשים יקשיבו לגופם.
איילה לוי קלוסקי מקרית חיים, 57, היא דמות מוכרת בברנז'ה הקרייתית-חיפאית. היא זמרת שמופיעה בשלל אירועים באזור. די לשבת איתה בשעת בוקר בבית קפה שכונתי, כדי להבין שאין הרבה אנשים שהיא לא מכירה.
"לפני שנתיים אמא שלי נפטרה ולקחה לי את הלב", היא מספרת, "כשהיא נפטרה, דברים אצלי התחילו להשתבש במובן הפיזי. היו לי התקפי חרדה וקשיי נשימה בהופעות, הייתי מחייכת לקהל, אבל הנשמה שלי הייתה נקרעת לגזרים. הרגשתי שמשהו מאוד גדול משפיע עליי. עבדתי כמו חמור. בדיעבד, היו כל מיני סימנים בדרך, אותם ייחסתי אותם למצב נפשי. לחצים בחזה ובקיבה. בדצמבר האחרון, חגגנו בעלי ואני 25 שנות נישואים, ונסענו לירושלים. בדרך הרגשתי כאב חד בקיבה וקוצר נשימה ואמרתי לבעלי שאהיה בשתיקה לכמה דקות שלא ייבהל. חשבתי שזה אולקוס, אבל אלו היו 25 דקות של כאב שהקרין לגב. כשהגענו לירושלים הכל עבר, אבל היה לי שכל וקבעתי תור לגסטרולוג. כשהגעתי אליו, הוא אמר שהוא מזהה סימנים של הלב ושאקבע עם קרדיולוג. מאלוהים התפנה תור שבוע אחרי זה".
לא יכולה להחזיק את הנכדה
לוי קלוסקי עדיין לא הבינה עד כמה חמור מצבה. עד לפגישה עם הקרדיולוג התמודדה עם כאבים ולחצים בחזה, אבל הייתה בטוחה שהתקררה מאוד.
"ביום רביעי הלכתי לחזרות אצל אחד הנגנים שגר בקומה הרביעית בלי מעלית. אני עולה ומתנשפת, ואני אחת עושה ספורט. הגעתי לדלת והרגשתי שריפה בקיבה, אבל לא ויתרתי ועשיתי חזרות במשך שעתיים ואפילו נהגתי הביתה. למחרת היה התור לקרדיולוג, שאגב אני צריכה לסגור איתו חשבון, כי למעט זה שהוא צעק עליי שאני לא לוקחת כדורים ללחץ דם, הפנה אותי להזמין תור לאקו לב בכוכבית 2700, ששם התורים הם לעוד חצי שנה. אמרתי לעצמי שאם הוא לא נלחץ, כנראה שאני באמת מקוררת".
כשחזרה הביתה חיכתה לה בתה אן עם הנכדה אלמה, ושוב היא מצאה את עצמה סובלת מכאבים קשים. "הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. כאילו שימפנזה לוחצת לי על בית החזה. הרמתי את הילדה והרגשתי שאני לא יכולה להחזיק אותה. בצהריים הרמתי טלפון לחברתי, נורית ביסקר, שבדיוק העלתה תמונה כשהיא בבית החולים. סיפרתי לה מה עובר עליי והיא אמרה שאם אני לא עולה מהר אל בית החולים היא מזמינה לי אמבולנס. אמרתי לה שזה שטויות, והיא אמרה שאני בעיצומו של התקף לב. אמרתי לה 'בסדר בסדר' והיא אמרה שאכין תיק קטן ואלך עכשיו. צלצלתי לבעלי ואמרתי לו שגם כך אני צריכה לעשות אקו לב, אז אלך אל בית החולים, שיעשו לי בדיקות".
עורק סתום ב-95 אחוזים
למרות הדחיפות, לקח ללוי קלוסקי עוד כמה שעות עד שהגיעה אל בית החולים. היא המתינה שעתיים בתור, וממש הרגישה לא טוב. "הרופא קרא לי ובהמלצתה של נורית, סיפרתי לו על ההיסטוריה המשפחתית – אח שלי שהיה מושתל לב וכליה ואמא שלי שנפטרה מאי ספיקת לב מצער אחרי שאחי נפטר. הרופא שלח אותי לצילום חזה. לא הספקתי לחזור והוא קרא לי ואמר שהוא מאשפז אותי, כי אני עוברת התקף לב. הוא אמר שלא יתפלא אם עברתי כמה התקפי לב באותו השבוע. אני עוד לא קלטתי את חומרת המצב. אמרתי לו שהוא מאשפז אותי רק בגלל ההיסטוריה המשפחתית, אמרתי לו שהם רוצים לאשפז כדי לכסת"ח את עצמם, ואז הוא אמר לי: 'גברת, העורק שלך חסום ב-95 אחוזים, זה נס שאת כאן'. הייתי בשוק, לא הספקתי לעכל, חיברו אותי לבדיקות, והתחילה החגיגה".
מי שלא מכיר אותה מקרוב, לוי קלוסקי היא אישה חזקה, אלא שהחוזק שלה היה בעוכריה הפעם, כי אפילו היא לא האמינה שזה קורה לה. "אני ג'דאית. אין דבר כזה שאפול, אני יכולה להרים אוטו. אם מישהו צריך אותי, בגופי אגן עליו, אז מה פתאום התקף לב? עד לרגע לפני הצנתור לא האמנתי שאני בבעיה של לב. אני מאמינה שהייתה עליי שמירה מלמעלה.
"מי שליוו אותי היו אפרת טולדנו מיבניאל, חברת ילדות, ובעלי זאב. אפרת היא אדריכלית שעובדת בבקעה, וכבר בשעה שמונה בבוקר היא התייצבה בבית החולים על הכרמל. כשלקחו אותי מהמיון למחלקה, לקחתי את הסדין ושמתי על הפנים כדי שאנשים לא יזהו אותי. חשבתי לעצמי, איזה פדיחות שאני בבית החולים. רק כשאפרת התייצבה שם הבנתי שמשהו גדול קורה, אבל עדיין לא האמנתי שהחיים שלי תלויים על הכף. את הצנתור עושים בלי הרדמה, אז כשהכניסו לי את הבלון שאלתי את הרופא, אם אני כבר מתה, כי ראיתי את אמא שלי ואת המלאכים שמלווים אותי. ראיתי אותם עומדים ממש ליד המיטה שלי. הרופא אמר לי לחשוב על מקום שמרגיע אותי, שיעשה לי טוב ולא חשבתי על הקריירה, על בעלי או הילדים, לא על נסיעה לחו"ל, יאכטה או אוטו חדש, ראיתי את הנכדה שלי, אלמה, וצעקתי 'כפרה עלייך, אחיה בשבילך'".
אחרי שעה של צנתור, אמר לה הרופא שבכל בוקר תודה לעצמה שהצילה את חייה שלה, כי עם העורקים הכמעט חסומים לחלוטין הייתה בסכנת מוות מוחשית.
הטלפון עף ליד מהיד
"מדי בוקר אני מודה לבורא עולם שהייתה לי את המוכנות להקשיב לחברתי, נורית, כי יכולתי לזלזל ואולי למות בבית. אני מודה לבורא עולם שנתן לי את היכולת להגיד, שמקסימום יחזירו אותי הביתה. היו לי כל כך הרבה סימנים בשנתיים האחרונות. למשל, באמצע ארוחה פתאום קיבלתי זץ כל כך חזק בלב, שהטלפון עף לי מהיד. הגעתי לאק"ג, שיצא בסדר. לרופאים אמרתי שהם אנשי המדע, אבל אני יודעת שהלב שלי נשבר, התרסק לרסיסים. אח שלי שנפטר ולאחר מכן אמא שלי, שהייתי קשורה אליה מאוד. קרו לי עוד דברים קשים בשנתיים האלה. יחצנית אמרה לי שאם זה לא קרה עד עכשיו, זה לא יקרה, אז כדאי שאתלה את המיקרופון. זו התמודדות עם סירובים של גופים שונים לקחת אותי להופיע או התעלמות מוחלטת, ואת מכירה אותי, עשיתי הכל לבד. מה שהחזיר אותי אל הבמה הייתה האהבה לקהל. הסתרתי את מה שקרה לי. העליתי תמונה מחייכת לפייסבוק ביום הצנתור, כי עדיין לא האמנתי. אבל עוד אנחנו מדברות והדיסק השישי מופק במפעל. הוא היה צריך לצאת בסוף פברואר, והלב עיכב אותי, וזה יצא לפני פסח".
את התמונה המחויכת מבית החולים העלתה לפייסבוק, כשהיא מאופרת למשעי, ולצידה כתבה: "מתלוצצת עם רופאיי". לתגובות החמות והמפרגנות, לא ציפתה. "התגובות של האנשים, הדאגה. זה נתן לי תקווה להמשך. אחרי הצנתור התנדנדתי בין תקווה לייאוש, מאישה פעלתנית הפכתי למי שלא יכולה ללכת 10 דקות בלי להיאחז בעץ, קוצר נשימה, לא יכולה לשטוף כלים, לא להחזיק את אלמה. הכדורים שנתנו לי מאוד השפיעו עליי. העצבות געשה בי. כל מה ששמרתי בשנתיים האחרונות בפנים, התפוצץ.
"בבית החולים קיבלתי את הצעתה של העובדת הסוציאלית והלכתי לבית הבראה. כל שעה הייתה שם הרצאה על בריאות ושיעורי ספורט, שבהם לא יכולתי להרים כדור מעל הראש. היו אומרים לנו שנצעד 10 דקות בבוקר ובערב, אמרתי 'מה הבעיה', אבל חמש דקות אחרי הייתי מתנשפת. הם עזרו לי להבין שזה תהליך, שינו לי את המנגנון הפנימי שרוצה כאן ועכשיו".
לא לצורכי יח"צ
לוי קלוסקי נאלצה לשנות גישה, ובפעם הראשונה החלה לחשוב על עצמה. "פתאום שמתי את עצמי ראשונה לפני כולם, לפני צרות העולם, כי זו אחת הסיבות שחליתי. הכל אני לוקחת לב. עשיתי עבודה של סליחה ומחילה לכל מי שפגע בי, ופגעו בי. שחררתי. עכשיו אני מבינה מה זה לשחרר. אני לא צדיקה, אני עושה טעויות, אבל רציתי לתקן את העולם והעולם לא נהג כך כלפיי. אמרתי לרופאים שמבחינה רוחנית הלב שלי פלסטלינה, ציפור. אם מישהו היה אומר לי מילה לא במקום או מקלל אותי, וחטפתי הרבה קללות בחיים, הייתי לוקחת ללב. היום אני יודעת שהבת שלי צדקה, אני פראיירית, כי לא ראיתי את עצמי קודם".
בערב הפסח יצא האלבום השישי שלה "געגועים", שכולל גרסאות כיסוי לשירים שאמא שלה אהבה. היא מבקשת להבהיר שהיא מתראיינת הפעם ולא לצורכי יח"צ.
"אני נחשפת לא כי אני רוצה לקדם את הדיסק, הוא לא יילך לחנויות, הוא יהיה במחיר מתנה. הכתבה נועדה לתת לאנשים תקווה, כדי שלא יהפכו את עצמם לרופאים. אני לא רוצה שירחמו עליי. מישהי אמרה לי לא לספר על מה שעברתי, כדי שזה לא יפגע בהופעות. השבוע, אחרי ההופעה, אמרו לי שאני פצצת אנרגיה, וזו הייתה ההוכחה שמשהו בנשמה שלי השתנה. מבחינתי יצאתי מעבדות לחירות גדולה. היום אני בוחרת מה להגיד, אם להגיד. למזלי, אני לא צריכה להוכיח דבר לאיש, ההתמודדות היא בעיקר עם עצמי, להגיד 'יופי, איילה, פעלת כמו שרצית'.
"פעם הייתי נעלבת מגופים שהייתי שולחת אליהם מיילים ולא היו מגיבים או עונים בשלילה, כאילו אני ילדה מנודה. היום אני אומרת 'ברוך השם, אני בת 57, מוציאה דיסק שישי, ועדיין מופיעה, מלאת אנרגיה ומלאת חלומות וזה לא ברור מאליו. העובדה שהצלחתי להגיע אחרי הטראומה הזו להודיה והכרת תודה היא הפרס הכי גדול שקיבלתי. אני אומרת 'תודה לבורא עולם שהציל את חיי ונתן לי את ההזדמנות לחיות מחדש'".
רק בתהליך ההחלמה שעברה הבינה באיזה סיכון גדול הייתה, מה שגרם לה להתעורר באמצע הלילה ולצבוט את עצמה, כדי לוודא שהיא חיה. והדמעות, זלגו מעצמן כל הזמן.
"הפחד לא עוזב אותי. אני אומרת איך אסמוך שוב על שיקול הדעת שלי, איך אדע שזה זה. בחודשיים שעברו מאז הצנתור, הייתי כל שבוע במיון, על כל דבר קטן. באמצע הופעה חטפתי התקף כאבים וחברה שהייתה בקהל קלטה אותי ושאלה אם אני בסדר. סימנתי לה שלא, והיא עלתה לבמה ושרה במקומי, ישבתי לידה ומיד אחר כך נסעתי לבית החולים. זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה, במשך שנים אמרתי שאמות מהתקף לב. גם כשהייתי בת 20 אמרתי את זה. אני אישה חזקה, אבל החוסן הנפשי לא שווה ערך לזה. עברתי הרבה דברים בחיים שלי, הישרדות של פת לחם. גידלתי ילדה לבד והיו הרבה אנשים שפגעו בי ולא התנצלו עד היום. הכל עניין של בחירה. היום בפעם הראשונה אני בעלת הבית של עצמי. אלוהים נתן לי הזדמנות שנייה ואני משתדלת לקחת את זה לכיוון חיובי".
כחלק מהשינוי בחייה, רק לאחרונה סיימה לשפץ את ביתה וזרקה את כל הרהיטים, כי אם כבר התחדשות, אז עד הסוף. "אני מרגישה אמיצה יותר, רגועה ברמות. אם חשבתי פעם שאני צריכה אלכוהול כדי להירגע, היום אני לא שותה אפילו יין, נמנעת ממלח וסוכר. היה לי קשה להיפרד מלחם, אז עברתי ללחם בריא יותר, אבל באופן נחרץ הפסקתי עם דברים שמסכנים אותי. בשבת אכלתי פרוסת חלה והרגשתי שהקיבה כואבת לי. רק רציתי לצבוט את החלה ולהרגיש געגועים הביתה".
הדיסק החדש שלה היה מוקדש לאמא שלה, אבל היא ביקשה מהמעצבת הגרפית שתסיר ממנו את ההקדשה. "אני רוצה להקדיש את הדיסק לחיים ולא למתים. משהו בי נרגע ונכנע לקצב שהחיים מכתיבים לי עכשיו. פעם הייתי קמה בחמש בבוקר ועד עשר בבוקר הבית היה מתוקתק כולל בישולים, אבל מה יקרה אם לא. קיבלתי פעמון השכמה גדול מאוד. כשהייתי בבית החולים היו לי ויזי'נים שאני עומדת על צוק גבוה ומאחורי מישהו אומר: 'היד שלי עוד מעט נוגעת בגב שלך, תבחרי, אם אגע את נופלת לתהום ואם לא, תחזרי אחורה'. אני לא טיפוס של לחזור אחורה, אבל חזרתי אחורה, ובחרתי בחיים. כמה שזו קלישאה שאנחנו חיים על זמן שאול. הרופא אמר לי שהוא לא יכול להבטיח לי כלום, כי הוא לא אלוהים, אבל צריך לעשות השתדלות, ועל כל השאר בורא עולם יחליט. אני יכולה לרצות מאוד לחיות עד גיל 100, אבל הוא יחליט".
