מאור בן הרוש, 33, נולד וגדל בקרית אתא, וגם כשעזב לטובת לימודי משחק בעיר הגדולה מעולם לא שכח מאיפה בא. היום, אחרי מספר תפקידים בטלוויזיה וג'וב נחשק ככתב סלבס, הוא מדריך שחקנים לפני אודישנים, ובחודש הבא יפתח חוג תיאטרון ודרמה לילדים בקרית אתא. לרגע, ההצלחה לא עלתה לו לראש, או כמו שהוא מגדיר זאת: "אני הכי קרייתי".
הוא בן זקונים לאחר שתי בנות, ילד קרייתי טיפוסי. "הייתי ילד חברותי מאוד, שובב, מעצבן ואנרגטי מאוד", הוא מספר השבוע, "השתתפתי תמיד בחוגי דרמה, זה בעיקר מה שהעסיק אותי וידעתי שזה בעיקר מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול. בכיתה ט', נרשמתי למגמת תקשורת, ובמקביל השתתפתי בהצגה שהועלתה במתנ"ס בתפקיד ראשי שהחזיק את כל ההצגה. להצגה הגיעו כל תלמידי בתי הספר, ואני זוכר שאחרי ההצגה, באה אליי רכזת מגמת התיאטרון וביקשה שאצטרף למגמת תיאטרון. לא עשיתי את זה, לא יודע למה, הייתי כבר נעול על כיתת תקשורת".
הספר שלא יודע לספר. בן הרוש המשיך להשתתף בחוגי דרמה וכשהגיע זמן הגיוס, ניסה להתקבל לתיאטרון צה"ל ואף הגיע לשלבים המאוחרים, יחד עם איתי תורג'מן, אבל בסופו של דבר לא התקבל ושובץ ביחידת נ"מ. "יום חמישי אחד נסעתי לבילוי בתל אביב. בדרך, מישהי ירדה ממחלף במהירות ונדחפה לי לנתיב. אם הייתי נהג יותר מנוסה, אולי הייתי מצליח לסטות, אבל הייתי נהג צעיר והתהפכתי עם הרכב. אשפזו אותי באיכילוב, ואחר כך קיבלתי שלושה חודשים של גימלים. בזמנו, ברגע שהיו נותנים לך חודשיים גימלים, היית נפלט מהיחידה, אז העבירו אותי לבית הספר הטכני. שאלו אותי שם מה אני יודע לעשות, הבנתי מהשליש שהתפנתה משרה של ספר קצינים, אז אמרתי שאני ספר. לא ידעתי לספר בכלל. התיישבתי במספרה של יוסי וייצמן, שעד היום חבר טוב שלי, וימים שלמים, בכל זמן פנוי שהיה לי, הייתי יושב ומסתכל עליו מחזיק את המספריים. יוסי פחות מספר גברים ופחות עובד עם מכונה, רק עם מספריים, אז כשנכנסתי למספרה הצבאית, העלמתי את המכונה והייתי מספר אותם שעות עם מספריים. אחרי תקופה שלא היה ספר בבסיס, כולם הגיעו להסתפר, כל תספורת לקחה לי שעות, הזעתי כולי ולא הייתי מסתכל להם בעיניים. היו כאלה שניסיתי עליהם את המכונה והם יצאו עם בורות, ויותר הם לא חזרו. במשך הזמן למדתי לספר, וגם סיפרתי את מפקד חיל האוויר וקיבלתי חייל מצטיין. לקח לי זמן, אבל למדתי את המקצוע, לא שאהבתי אותו, אבל היו לי מלא פריבילגיות מקומבנות".
בן הרוש השתחרר מהצבא והתגורר בבית הוריו. כדי להתפרנס עבד כסלקטור וברמן במועדונים. כשהגיע הזמן ללמוד, עשה בחינות לבית צבי והתקבל. "בניגוד לכולם, הלימודים שם לא היו השנים הכי קשות בחיי, כי לא הייתי מורעל. השנה הראשונה הייתה לי מאוד קלה וזו שנה שאו שמעיפים אותך או שאתה מבין שזה לא בשבילך. אמרו לי שהשנה השנייה זה סייטת (מהמילה סיוט _ ה"מ) ואין לך חיים ולא רציתי להגיע למצב הזה. כולם גרים שם בקומונה ברמת גן. יש שכונה אחת, רחוב אחד, שבו כל הסטודנטים גרים, גם אני שכרתי שם דירה, ממש ליד בית הספר, אבל אחרי שבוע הבנתי שאני רוצה להפריד בין הלימודים לחיים הפרטיים שלי ופשוט עברתי לגור בתל אביב. בגלל שלא מצאתי שוכר במקומי לדירה ברמת גן, במשך ארבעה חודשים שכרתי שתי דירות במקביל, ברמת גן ובתל אביב, פשוט לא יכולתי לחיות בקומונה, רציתי את ההפרדה".
בנצי הפיל. בהרצאת הפתיחה ביום הראשון ללימודי השנה השנייה הוא הבין שזו עומדת להיות השנה הקשה בחייו. "קיבלתי כאפה, כי אמרו שאנחנו הולכים להיות כל היום בבית הספר, וזה נכון, זה היה סיוט. כל יום במינימום מתשע בבוקר עד תשע בערב, וכשיש הצגה זה יכול להימשך עד חצות. יצאתי מהאולם והתקשרתי לחבר, ביקשתי ממנו להתחזות לאבא שלי, לצלצל לבית צבי ולהגיד שאנחנו חייבים את שכר הלימוד בחזרה. אמרו לו שדמי ביטול זה חצי מהכסף וזה מה שהשאיר אותי בלימודים. שרדתי את השנה השנייה דווקא טוב, קיבלתי אחלה תפקידים, אבל אף פעם לא הייתי מהמורעלים של בית הספר, ידעתי לעשות את ההפרדה".
בשנה השלישית ללימודים, בן הרוש כבר היה חתום בסוכנות לוק והתחיל ללכת לאודישנים, בחלקם אפילו זכה בתפקידים קטנים.
"יצאתי לעולם הגדול ופתאום הבנתי שאני לא הכי אטרקטיבי, שיש אלף כמוני, למרות שזה לא נכון להגיד, כי מיד עבדתי. סיימתי את הלימודים ובמשך שנתיים עשיתי הצגות ילדים, הייתי בנצי הפיל _ שעה בתוך תחפושת של פיל בלי להרים את הראש כל ההצגה. אני זוכר שהגענו להופיע בתיאטרון הצפון ולא הזמנתי את המשפחה שלי, מהבושה. הזמנתי רק חברה טובה עם הבנות שלה. הייתי סחוט מזיעה. אחרי שנתיים הבנתי שמספיק לי, הייתי בטרפת של למה אני לא הולך לאודישנים, או כשאני הולך, למה אני לא מקבל תפקיד. החלטתי שאני משחרר, הולך לאודישנים אבל לא רודף אחרי זה. כשזה יגיע, זה יגיע".
בינתיים התחיל בן הרוש ללמוד בקורס משחק מול מצלמה ובמקביל החל לעבוד בסוכנות רוברטו ואחר כך בסוכנות של אלינור שחר. "הלכתי לאודישן לפרסומת ופגשתי מישהו שלמד איתי, שסיפר לי היה באודישן לסדרה ישראלית חדשה של הוט ושהתסריטאי הוא אבנר ברנהיימר. פניתי לברנהיימר. כתבתי לו ששמעתי שמלהקים לסדרה ושאשמח להגיע. הוא הפנה אותי למלהקת, שלחתי לה מייל והיא חזרה אלי אחרי כמה דקות ואמרה שיש לה עוד תאריך אחד שפתוח לתפקיד. זה היה תאריך שהייתי אמור לטוס לאיטליה. התבאסתי אבל ביקשתי שתשלח לי את הטקסט. כשקיבלתי את הטקסט אמרתי לעצמי שהתפקיד שלי ולא טסתי".
האודישן היה לסדרה "אמאז ואבאז" בכיכובו של יהודה לוי. בן הרוש נכנס לאודישן עם אליאב ששון, שבדיוק התפרסם במאסטר שף. "הכרנו קודם, וכשעשינו את המונולוג, המלהקים לא הפסיקו לצחוק. הם אמרו שהם עושים את האודישנים האלה כל כך הרבה זמן, שכבר נמאס להם לשמוע את הטקסט, אבל שאני הבאתי משהו אחר. יצאתי בהרגשה שהתפקיד שלי, אבל לקח עוד כמה חודשים עד שהגיעו התשובות".
בן הרוש קיבל את התפקיד של מני, החבר הכי טוב של יהודה לוי בסדרה של הוט. מיד לאחר מכן, ביקשו ממנו בהוט לעשות טסט לתפקיד כתב שטח ב"חדשות הבידור". "זה משהו שרציתי לעשות שנים, ידעתי שאני יכול לעשות את זה, אבל לא פניתי לאף אחד, היום בדיעבד, אני לא מבין איך לא פניתי לאף אחד קודם. התקבלתי וזה התגלגל, בהמשך קיבלתי תוכנית עם אלירז שדה, "הדיבור", בערוץ 24, שם ישבתי בפאנל עם טהוניה, אמירה בוזגלו והדר לוי. השתתפתי, אחת לשבוע, בתוכנית הבוקר של דנה רון והתחלתי לעשות דברים של הגשה והנחייה. במקביל, המשכתי גם לשחק, השתתפתי בפרק אחד של הסדרה 'איש חשוב מאוד', אבל הבנתי שאני טוב בהנחיה והגשה".
לא עושה פפראצי. בן הרוש השתלב בתוכנית "חדשות הבידור", אך מהר מאוד הבין שזה לא בשבילו לעשות פפראצי בבתי מלון שמארחים סופר סטארים בינלאומיים. "להיות כתב ב'חדשות בידור', זה אומר לחכות מתחת לבית מלון כשג'סטין טימברלק הגיע לארץ, שאולי יהיה לי מזל ואקבל סינק. זה לא קרה. מהר מאוד הסברתי להם שזה לא יקרה איתי, ידעתי שזה תפקיד לאנשים צעירים יותר. תמיד הביך אותי לעשות פפראצי. עשיתי אחלה עבודה ומהר מאוד התחבבתי על כל המרואיינים שלי ויצרתי דינמיקה טובה. בזמנו בר רפאלי אמרה שהיא מתראיינת, רק אם אני מגיע. ביום ההולדת שלה, כל הכתבים נשארו בחוץ, ואותי היא הכניסה לתוך המסיבה".
בן הרוש המשיך ליצור חברויות בתעשייה, סיים את תפקידו ב"חדשות הבידור" ולפני כשנה וחצי הנחה את התוכנית המקדימה והסוגרת של "אקס פקטור" בערוץ 2. היום הוא כתב הווידיאו של וואלה סלבס.
"אני עדיין ממשיך ללכת לאודישנים, אבל למדתי לשחרר, שאם זה נופל אז זה לא שלי. זה חלק מההתבגרות בברנז'ה הזו. אחרי 'אמאז ואבאז' לקחו את שלישיית הסייד קיקים מהתוכנית ועשו עלינו מערכון ב'ארץ נהדרת'. טמירה ירדני זיהתה את המומנטום והחתימה אותנו על חוזה שנהיה שלישייה כזו, כמו מה קשור. כבר התחלנו חזרות והתחלנו לעבוד על חומרים, אבל זה נפל, כי אחד מהשלישייה לא היה בעניין. שם באמת הייתי מבואס ואני זוכר שלא האמנתי שזה קורה לי, אבל זו הייתה הכאפה האחרונה שקיבלתי או הפעם האחרונה שהתבאסתי ממשהו שהיה כמעט, כי היו לי עוד הרבה כמעטים".
מורה פרטי לאודישנים. מההיכרויות שיצר בתעשייה ככתב בידור, הצליח בן הרוש לייצר המון חברויות עם שחקנים ודוגמנים, לצד מנכ"לים ומנהלי סוכנויות. פתאום הם החלו פונים אליו ומבקשים שידריך אותם לקראת אודישן. "זה התחיל בתור עזרה לחברים, אבל הבנתי שיש בזה משהו. גם בבית צבי, בתחרויות מונולוגים הייתי יושב עם החברים ומדריך אותם מה לעשות ואיך לנתח את הטקסט ולגשת אליו. עם הזמן, כשהסוכנים ראו שהמיוצגים שלהם מקבלים תפקידים אחרי שנעזרו בי, הם התחילו לשלוח אליי מיוצגים, שאעבוד איתם לפני אודישנים, וכך הפכתי למורה פרטי למי שרוצה לעשות הסבת מקצוע מדוגמנות למשחק, ברובם כוכבי הילדים של היום. התחלתי כתחביב וזה התגלגל וגדל".
אחת מחברות הילדות של בן הרוש היא עדי וייצמן אסולין, שלפני שנתיים השיקה את הסטודיו לריקוד שלה בקרית אתא. "כשהיא פתחה, היא ביקשה ממני לעשות קורס של משחק מול מצלמה. אמרתי לה שאני מלמד את אלה שנשלחים לאודישן, אני לא יכול ללמד בלי אודישנים, במיוחד לא ילדים, כדי לא להשלות אותם, שהיום הם לומדים אצלי ומחר יתקבלו לאודישן. אמרתי שאני מוכן להעביר קורס משחק מול מצלמה, רק אם הנושא העיקרי יהיה תיאטרון ודרמה וכל מה שלמדתי במשך שלוש שנים בבית צבי. בחוג שייפתח בתחילת שנת הלימודים, אגע בכל מה שקשור לתנועה, למשחק מול מצלמה, צפייה בתכנים וניתוחם, שפת גוף ובעיקר להיות יותר מוכנים ולהבין אם יש להם את זה".
כמי שיודע היטב איך התעשייה הזו עובדת, ואין לבן הרוש כל כוונה להבטיח, בפרט לילדים, שאם יעברו את הקורס אצלו, יהפכו לשחקנים הכי גדולים בעולם. "אני מבטיח לתלמידים שהם עומדים ליהנות ולחוות את כל מה שקורה בבית הספר למשחק, עם טיפים שסטודנט למשחק לא מקבל, וזה בעיקר פאן. מעבר לזה, אני לא מבטיח דבר".
היום, כמעט עשור לאחר שעבר לתל אביב כדי להגשים את חלום הבמה שלו, הוא בוגר יותר, בשל יותר, אבל אף פעם לא שוכח מאיפה בא. "בערך אחת ליום, אני שואל את עצמי מה הן השאיפות שלי. עד עכשיו לא מצאתי תשובה, אבל אני יודע שאני אוהב את מה שאני עושה ורוצה לפתח את זה. אם טעמתי הנחיה של תוכנית בערוץ 2, שכוללת ימי צילום וחייתי אולפן, הבנתי שאני מאוד אוהב את זה, אבל אני חושב שאני יותר טוב כמורה למשחק מאשר שחקן. אני יודע לגרום לתלמידים שלי לקרוא את הטקסט ולהבין את הסיטואציה. יותר מללמד משחק זה קואצ'ינג. בכל יום שישי אני מגיע לקידוש בקרית אתא. תשע שנים לא פספסתי את. אני הכי לא עף על עצמי, אני הכי קרייתי שיש".
