מאז פרוץ ״מלחמת חרבות ברזל״, מציאות חייהם השתנתה ללא היכר. חלקם, תושבי הצפון, נאלצו להתפנות מבתיהם, אך תחושת השליחות והמחויבות להגנת הגבול החזירו אותם למקום שבו הם מרגישים הכי בבית, הים.
רב״ט מ׳: "אני רואה את הקיבוץ מהים והלב מתמלא"
רב״ט מ׳, בן 21 מקיבוץ חניתה, התגייס באוגוסט 2024. לאחר שסיים י״ג בלימודי מכונה, רצה להגיע להיות לוחם חוד ימי , חלום שהגשים כשהוצב בפלגה 914.
ב־7 באוקטובר שהה בקיבוץ וחווה מקרוב את הימים הקשים. "התפניתי יום למחרת לדודים שלי בזכרון יעקב, היה לי קשה מאוד להיות מפונה. עברתי בין כמה בתים בזמן הפינוי", הוא מספר. למרות הקושי האישי, הרצון להיות לוחם עמד מעל הכול.
הקשר לים ליווה אותו עוד לפני הגיוס כצולל וכגולש. כיום, כשהוא מפליג מול חופי הצפון, תחושת השליחות מתחדדת. "כשאני בים ורואה את הקיבוץ מהמרחק הלב שלי מתמלא. אני יודע שאני מגן על הבית שלי ועל האנשים שלי."
רב״ט ע׳: "להגן על הבית שלי זו שליחות"
רב״ט ע׳, בן 19 מנהריה, התגייס גם הוא באוגוסט 2024. את החלטתו להיות לוחם חוד ימי קיבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר. "הבנתי שצריך אותי. רציתי לתרום ולהיות לוחם, והיה לי ברור שאני חייב להיות בפלגה 914, בגזרת הצפון להגן על הבית שלי."
החיבור לים עבורו טבעי: "כשאני בנהריה והולך לים ורואה את הספינות, זאת תחושה אחרת לגמרי. זה הבית." לדבריו, החשש הגדול בתחילת המלחמה מפני הסלמה בצפון התחלף בתחושת ביטחון: "מאז שהצטרפתי לפלגה אני יודע שהבית שלי בידיים טובות."
ע׳ מדגיש את חשיבות הצוות והלמידה המתמדת. בימים אלו הוא לומד על מערכת הדלק המורכבת של הספינות, וחולם להתקדם בעתיד לתפקיד צ׳יף. "הכי חשוב זה הצוות אני נותן הכול בשבילם, והם נותנים הכול בשבילי. זה מה שמחזיק אותנו."
לוחמי פלגה 914 ממשיכים יום ולילה במשימתם לשמור על גבול הצפון הימי של ישראל, להבטיח שתושבי הצפון ירגישו מוגנים, ולהזכיר שים הוא לא רק נוף אלא קו ההגנה הראשון על הבית.
