אם מישהו היה אומר לעמית צוק, 44, לפני ארבעה עשורים שחייה יהפכו לסרט, ועוד כזה שכמעט נגע באוסקר – סביר להניח שהיא הייתה מתייחסת לכך בביטול גמור, אבל היום, כארבע שנים לאחר שהרהיבה עוז, יצאה מהארון ואף עברה ניתוח לשינוי מין, היא כבר יכולה להישען לאחור ולנשום לרווחה. עכשיו, כשהיא חשה כאישה לכל דבר, והסרט, המלווה את מסע חייה, זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב לשנת 2018 וברגע האחרון לא התקבל לאוסקר, נותר לה יעד אחד: להביא לעולם ילד עם בת הזוג הנוכחית שלה, שירלי, ולהיניק אותו בעצמה.
צוק, תושבת נהריה, מככבת, כאמור, כגיבורה הראשית בסרט הדוקומנטרי "משפחה בטרנס" המתעד את מסע חייה שהחל בקרית ביאליק. היא נולדה כילד, שהפך לנער, שלימים התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית, נפצע ברגלו ועבר תהליך שיקום ארוך. בחטיבת הביניים הכיר עמית צוק, הנער, את גלית, אהבת הנעורים שניצתה בין השניים, הפכה לאהבה בוגרת והשניים נישאו והביאו לעולם ארבעה ילדים: יובל, ירדן, אגם ופלג.
משפחת צוק, נראתה כמשפחה ישראלית שגרתית לכל דבר: אבא, אימא וארבעה ילדים, אבל מתחת לפני השטח, נפשה של עמית לא ידעה מנוח. בסופו של דבר, לפני כארבע שנים החליטה, לצאת מהארון, תחילה בפני המשפחה המצומצמת ובהמשך ובהדרגה גם בפני המשפחה המורחבת, החברים, המכרים והעמיתים לעבודה.
בהמשך החליטה לנסוע לתאילנד, שם עברה ניתוח מורכב לשינוי המין וחזרה לארץ כאישה. על הדרך התמודדה עם משפחה וחברים שבחרו להפנות לה עורף ובהמשך חוותה גם גירושים כואבים מאם ארבעת ילדיה.
"אמרו עלינו שאנחנו כמו משפחת הקרדשיאנס", אומרת צוק השבוע, "אבל זה המצב, המציצנות היא חלק מהעשייה, היא חלק מהחיים החדשים שבחרתי. התרגלנו לחיים לא שגרתיים, משפחה שגרתית שהפכה למשפחה לא כל כך שגרתית, משפחה מאד משעממת שהפכה להיות מושא הערצה בעולם".
בעולמה הקודם של צוק היא עבדה בתחום ההייטק, כיום היא משמשת בשני תפקידים: ראש תחום במכללת ג'ון ברייס-מדיאטק ומנכ"לית-מייסדת של עמותת "גאווה ישראלית", ששמה לה למטרה לדאוג ולהטות אוזן קשבת לקשיי אוכלוסיית הלהט"ב בפריפריה. במקביל לכל אלה, היא מרצה ומשתפת אחרים בסיפור מסעה האישי, תחת הכותרת "ברוך שעשני אישה", ההרצאות שהחלו בהזמנות אקראיות מעת לעת, הפכו לאחרונה למה שהיא מגדירה "סיפור חיי". "אני מספרת בגילוי לב על התהליך המרתק שחוויתי, על הקשיים האישיים, על ההתמודדות של גלית עם המהפך האישי שלי שזעזע גם את עולמה ועם המהפך והשינויים האישיים שלה".
עם זאת, ועל אף הקשיים והמכשולים שהונחו לפתחה, החלה צוק, ביחד עם משפחתה לצלם את הסרט הדוקומנטרי "משפחה בטרנס", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2018 והוא מתעד מקרוב את תהליך היציאה מהארון, את ההתמודדות עם הסטיגמות החברתית והדעות הקדומות ואת החלטתם האמיצה של בני המשפחה לדבוק זה בזה, למרות האתגרים הרבים שהונחו לפתחם: "למרות הכל", מסבירה צוק השבוע, "אנחנו מראים איך אפשר להישאר ביחד, איך צומחים ממה שנדמה כמשבר ואיך מאמינים ומוכיחים שהאהבה יכולה לנצח את הכל".
צילום: דורון גולן
קשה לתרגם הומור ישראלי
לפני כחודש חזרה צוק מארה"ב, שם ערכה את מסע יחסי הציבור לסרטה. למסע המרגש התלוו בתה, יובל, ובמאי הסרט, אופיר טריינין, אפילו היא לא העלתה בדעתה שביום מן הימים תמצא את עצמה עומדת מול קהל של אלפים בניו יורק, לוס אנג'לס ולאס ווגאס ופותחת בפניהם את סגור לבה: "אחד הרגעים הכי מרגשים עבורי במסע הזה", היא מספרת בגילוי לב, "היה להיכנס לאולם קולנוע באמריקה ולגלות שהסרט שלנו מככב לצד שובר הקופות הנוכחי 'רפסודיה בוהמית', זה לא מובן מאליו וזה בעיקר מאוד מרגש. הסרט יצא לאחרונה להקרנות מסחריות בארצות הברית והפך לאחד הסרטים המדוברים ביותר, שם גם למדתי על הבדלי הגישות ותפישות העולם בין הישראלים לאמריקנים: בהרצאה בישראל, יצר המציצנות שובר כל שיאים, אנשים רוצים להיכנס לך לחדר המיטות, לעומת זאת, השיח בחו"ל נסוב סביב התפאורה, התאורה וזוויות הצילום.
"בסצנה שבה גלית מחליטה לסיים את הנישואים שלנו, הקהל האמריקאי, רובו ככולו, פשוט פורץ בבכי, נוצרה דרמה בלתי צפויה מההחלטה שלה לעזוב אותי והתמודדות שלי עם התהליך אף שלא ראיתי את עצמי קורבן. בישראל, בנקודה הזאת, אני זורקת בדיחה וכולם על הרצפה, קשה לתרגם הומור ישראלי לאנגלית. כך למשל, בהופעה שלי יש קטע שאני מספרת שיום אחד מצאתי את עצמי מוציאה מקדחה וקודחת בקיר, פתאום עצרתי ונחרדתי מהמחשבה שאולי אני חוזרת להיות גבר, והקהל בישראל התגלגל מצחוק.
"כשכתבת אמריקאית ראיינה אותי וסיפרתי לה על המקרה הזה היא לא הבינה מה אני רוצה. הסיפור שלנו מהפנט את האמריקאים, בעיקר העובדה שהכל קורה בנהריה, עיר שרבים מהם, אף פעם לא שמעו עליה. הם סקרנים לדעת כיצד הדת היהודית רואה את זה. הסרט מקצין מעט את הנושא הדתי ואולי גם את הנושא הפריפריאלי, וזה בא לביטוי בסצנות עם אדם דתי המניח תפילין, או סצנה שלנו ברבנות לקראת הגירושין. מה שאותי סיקרן זה איך סיפור כמו שלי כל כך מסקרן את אמריקה, אין משפחת צוק באמריקה? בסופו של דבר יש מיליון וחצי טרנסג'נדרים באמריקה! אבל כנראה שזה העיתוי ומידת הפתיחות. אמריקה של היום מושפעת מנשיא הומופוב שיושב בבית הלבן וחלק גדול מהחשיפה שזכינו לה באה 'בזכות' הנשיא דונלד טראמפ.
"בערב שבו נחתנו בארצות הברית, הוא בדיוק פרסם שבדעתו לשנות את תעודת הזהות לכל הטרנסג'נדרים בסעיף מין הילוד. הסיפור הזה עורר רעש גדול ותרם לנו רבות בחשיפה. אני גאה שהסרט שובר שיאים ומופיע בפסטיבלים בכל העולם. במנהטן, למשל, הייתי אורחת של הקונסוליה, משם טסנו לבוורלי הילס, לוס אנג'לס והשקנו הקרנות מסחריות. המונים מגיעים לצפות במהפך של המשפחה הנהריינית".
השנה, לראשונה, החליטה האקדמיה האמריקאית לקולנוע לשתף בטקס האוסקר הנחשב גם סרטים שהתמודדו במסגרת פסטיבל דוקאביב היוקרתי. הסרט התקבל לרשימת 100 הסרטים הדוקומנטריים מרחבי העולם, שהיה להם סיכוי להתקבל לאוסקר, אך לבסוף האקדמיה האמריקאית בחרה בסרטים אחרים.
אבל צוק מתרגשת מהביקורות. "אני נרגשת מהביקורות ומהדירוג הגבוה שלו, כולל ביקורת מפרגנת בניו יורק טיימס. בקרוב אני ממשיכה לסיבוב הרצאות באטלנטה, סאן דייגו, בוסטון, שיקאגו וסן פרנסיסקו, הפעם אני נוסעת לבד כי הזמינו רק אותי ולאורך כל הדרך אני זוכה ליחס של כוכבת. בכל פסטיבל יש שיח, או פודקאסט ובכל אחד מהם אני מדגישה, שאני לא הגיבורה היחידה. בסיפור הזה יש את המשפחה ויש גם את שירלי, אשתי הנוכחית. לפעמים קשה לי להבין למה רק אני הפכתי לכוכבת הסרט הזה, אבל מנגד, אני זו שהחלטתי להפוך לכולם את החיים".
צילום: דורון גולן
טרנסג'נדרית בעזרת הנשים
צוק של היום מאוד פתוחה, רגועה ומפויסת. היא חווה משברים בעיקר בכל הנוגע לתדמית הנשית שלה. כשהיא לא נשאלה על ידי האמריקאים על חיי המין שלה והניתוח, אלא על זוויות הצילום הקשורות לסצנות, היא הבינה שישראל, אינה אלא בועה. אחד מהרגעים המרגשים שחוותה בישראל התרחש דווקא בירושלים במהלך הקרנה והרצאה עם הבמאי, כאשר לחדר נכנס אברך צעיר:
"הוא התיישב וחשבתי שהוא תעה בדרך", אומרת צוק, "לרגע גם נמלאתי פחד. אבל הוא לא יצא החוצה, אז ניגשתי לשוחח איתו ומאז אנחנו בקשר טלפוני. הוא אברך ממרכז הארץ, נשוי ואב לילדים שמתקשר ממספר חסוי בכל פעם שהוא רוצה לדבר איתי ובעצם, מתוכו מדברת אישה. איתי היא מדברת בלשון נקבה, מתרגשת ללבוש חצאית ולמשוח את שפתיה באודם, והחלום שלה: לעמוד בעזרת נשים. אישה טרנסג'נדרית, חילונית חולמת שאולי ביום מן הימים היא תוכל ללבוש ביקיני, בעוד, אישה טרנסג'נדרית דתית חולמת לראות את עצמה עומדת בעזרת הנשים. יש אנשים כאלה, שיש להם רק אותי לפרוק את מה שעל ליבם, לנשום אוויר אחת לשבוע לדבר בלשון נקבה ובעיקר לספר על החלומות שלהם.
"אני מרגישה את האנרגיה שאני מעבירה לקהל, את הכוח, את ההעצמה, ואת ההכלה. אני בוחרת להצחיק אותו, מתוך הבנה שכך הכי קל לגעת בו. אני משתפת אותו בתובנות שלי, באתגרים הרבים שעברתי שתחילתם בילדות קשה, דרך תאונת דרכים, פציעה בצבא, קריסה כלכלית, תהליך לשינוי מין, פרידה כואבת, אבל העיקר שבכל פעם שהיה כל כך פשוט ומובן לבחור בהתרסקות, אני בחרתי בחיים, בצמיחה, באושר. והם ניגשים אלי בסוף ההרצאה, מחבקים, מנשקים ואני מרגישה שחלקם רוצים לקבל עוד כוח, עוד אנרגיה. ואני נותנת באהבה גדולה. מלווה את חלקם תקופה ארוכה אחרי ההרצאה".
חשוב לצוק להדגיש שהיא לא רק אישה, אלא גם פמיניסטית גאה: "הייתי אצל הרפד והשיח היה נחמד עד שזה הגיע למושגים של 'לפרק ולהעמיס', והוא אמר 'תגידי לבעלך שיביא את הספה', בעלי? צחקתי, כי זה אומר שאני במצב טוב מאד ואני מתמודדת כל הזמן".
לצוק, כאמור, יש זוגיות חדשה עם שירלי והשתיים אף נישאו זו לזו: "שירלי היא הכי נשית בעיני בעולם, היא נולדה פאם פטאל ויש משהו בתרבות של הומוסקסואלים ולסביות, כך שהם מזהים ומתייגים מי הגבר ומי האישה בזוגיות. אני תמיד מפחדת שיראו בי את 'הגבר' במערכת הזוגית, כי היא כליל הנשיות והשלמות והיא מלמדת אותי הרבה. היא גרמה לי להתפרץ החוצה להתגבר על הפחדים שלי והחרדות. כשגלית נפרדה ממני, הייתי חסרת ביטחון לחלוטין: בת 43, גרושה, טרנסג'נדרית, אם לארבעה ילדים, נכת צה"ל, שחיה במשך 27 שנים עם אותה אישה, לכן, היה לי ברור שאני אשאר כל החיים לבד.
"הייתי די אבודה, ראיתי את עצמי כאשה מכוערת וזה בא לביטוי בסרט ברגע שכל הפחדים של כולם נחשפים. סבלתי מחרדת נטישה וגלית עטפה אותי בהבטחה שהיא לנצח, ופתאום בום! אני מרגישה חרדת הנטישה גם עם שירלי, אבל בזוגיות הזו, הפעם, יש אופק – האופק של הזוגיות שלנו הוא ברצון להפוך להורים ובתהליך של הבאת ילדים, החלום שלי כעת, הוא להיות מסוגלת להניק את התינוק שלנו, באמצעות הורמונים לייצור חלב".
דוגמה נוספת להתמודדות של צוק עם הנשיות החדשה שלה באה לביטוי גם בסיטואציות שגרתיות לכאורה: "היה לי ראיון ברשת טלוויזיה אמריקאית", היא משחזרת, "הגיעו לקחת אותי מהמלון, בדרך גיליתי שתיק האיפור שלי נשאר בחדר והריאיון מתקיים בכלל בצד השני של העיר. הרמתי טלפון להפקת התכנית והודעתי שאתעכב, כי אני חייבת לחזור למלון. המפיקה כעסה, כי היא לא הבינה את גודל המצוקה שלי, ואמרה שזה בסדר להגיע לא מאופרת. הייתי צריכה להסביר לה שאני לא אישה ביולוגית ולכן בסיטואציות מסוימות הלבוש והאיפור הם אלה שמעניקים לי ביטחון".
באשר לעתידה ולכיוון שאליו מנותבים חייה, צוק מסבירה כי היא לא רואה את עתידה בנהריה: "אני לא רואה את האופק בעיר הזאת. אני כאן רק בשביל הילדים, לו היה הדבר תלוי בי, מזמן הייתי עוברת למרכז הארץ. רציתי לייצר כאן שיח מגדרי וזה לא עבד, ובצל המסע לקידום הסרט לא יכולתי להיכנס למערכת הבחירות. האמת שאם הייתי מתמודדת והיה לי זמן לכך, אני מאמינה שהייתי נבחרת למועצה". בכל זאת היא הדירה את רגליה מהקלפי. "לא בחרתי באף מועמד, כי אף אחד מהם לא חתם על אמנה של הקהילה הלה"טבית, ובכלל, אני לא רואה שיהיה מצעד גאווה בנהריה השנה, אפילו לא עם ראש עיר חדש שהצליח לעשות מהפכה, אני סקפטית. אני חושבת שצריך לייצר פריצת דרך עירונית לקהילה הלהט"בית וראש העיר צריך לשנות את חוקי המשחק, הוא צריך לקום ולהצהיר שאלו הם סדרי העדיפויות החדשים".
