תושבת בית שאן, בשנות ה- 30 לחייה, שעבדה כפועלת ייצור במפעל ידוע בעמק המעיינות בשכר מינימום ובהיקף של 85% משרה. פוטרה על ידי המעסיק ללא שימוע ומבלי שנמסרה לה סיבת הפיטורים ומכתב פיטורים כחודש וחצי לאחר תחילת עבודתה במפעל.
בצר לה, פנתה האישה לעורכי הדין משה גרמה וחיים טמייט, שטענו כי על פי ממצאי פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, היא כבר הייתה בהיריון כאשר פוטרה.
לאחר פיטוריה התקשרה העובדת למנהל העבודה שלה במפעל וטענה כי בשל הריונה אסור היה לפטרה. העובדת ביקשה מהמנהל לחזור לעבודה, אולם הוא סירב לבקשתה ואמר לה בציניות כי בפעם הבאה שתהיה בהיריון לא יפטר אותה.
עורכי הדין משה גרמה וחיים טמייט, שיגרו למעסיק מכתב בו טענו כי הפיטורים לא היו חוקיים ונעשו בגלל הריונה. המעסיק לא השיב למכתבה וכאשר העובדת הגיע למשרדי המפעל, על מנת לקבל את שכרה וכן לקבל מכתב פיטורין, המעסיק החתים אותה על מסמך כי קיבלה את כל המגיע לה עבוד עבודתה, אך לא החזיר אותה לעבודה.
העובדת הגישה לבית הדין הארצי לעבודה תביעה בשל כך ובית הדין האזורי לעבודה חייב את המעסיק לשלם לעובדת 43,360 ₪ בגין נזק ממוני ובנוסף 30,000 פיצוי בגין נזק לא ממוני.
בית הדין המחוזי בנצרת חייב את המפעל לשלם לעובדת גם שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 9,280. על פסק הדין הזה ערער המעסיק לבית הדין הארצי לעבודה ובמסגרת פסק דין מנומק בהרכב של 3 שופטים, דחה בית הדין הארצי לעבודה את הערעור של המעסיק וקבע "לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים בעל פה ובכתב, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולתשתית הראייתית שנפרס בפניו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות וכי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי".
בנוסף לדחיית הערעור, החליט בית הדין הארצי לחייב את המעסיק לשלם לעובדת גם את ההוצאות בגין הערעור בסך 7,500 ₪ לטובת כך חילט בית הדין הארצי את הערבות שהפקיד המעסיק בקופת בית המשפט לפני הערעור.
המעסיק סירב לשלם את הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין ולפני ימים אחדים נתן השופט המחוזי עאטף עילבוני, צו פירוק למפעל, וקבע כי כונס הנכסים הרשמי יהיה המפרק הזמני של החברה. לאחר שיושלם פירוק החברה צפויה העובדת לקבל את הפיצוי מהביטוח הלאומי.
