משה משעל, מנכ"ל חברת ביטום, חבר הנהלת התאחדות התעשיינים מרחב צפון בה הוא משמש גם כיו"ר ועדת איכות הסביבה, אומר כי מדינת ישראל הכריזה לפני שנים רבות בקול תרועה רמה על פרויקט התחברות המפעלים לגז הטבעי. מאז ועד היום ניתן לספור על שתי ידיים בלבד כמות המפעלים שהתחברו בצפון. לאחרונה חוברו 4 מפעלים ופוטנציאל חיבור המפעלים של חברת מרימון הצטמצם מ- 165 מפעלים ל- 90 בלבד. הסיבה, הרבה רגולציה וכל התחלואים במדיניות החלם של הממשלה שגורמים לעיכובים מתמשכים בחיבור המיוחל של המפעלים לגז הטבעי.
לדבריו התכנית לחיבור מפעלים לגז טבעי של "נתגז" ושל משרד התשתיות נכשלה בגלל מכלול סיבות: בין הסיבות והליקויים שנאמרו על ידו, במפגש תעשינים צפוני שנערך בחיפה ושדן בפריסת רשת הגז הטבעי, חלוקת המדינה לאזורים עם זכיין זוכה, המהווה מונופול נוסף בשרשרת המונופולים בענף הגז, לזכיינים כדאיות כלכלית לחיבור המפעלים הקרובים בלבד למקור אספקת הגז, עודף רגולציה בקבלת היתרי בנייה וחפירה וכתוצאה מכך קושי של הזכייניות להתמודד עם הגורמים הרגולטוריים הרבים , קשיים בחיבור צינור הגז במקומות שונים בגלל תוואי מסילות ברזל, תשתיות מים, חשמל, ביוב, תזקיקים וכו, הסכם אחיד של חברת נתגז שהוא הסכם דרקוני "שנכתב על ידי מי שאינו מבין במקרה הטוב או לכאורה בכוונת מכוון
לדבריו, לפי ההסכם נדרשים הזכיינים להצהיר ולחתום על כמות הדלק ועל מספר שעות העבודה שנצרכו בשנה שקדמה לחתימה על ההסכם מנתונים אלה מחושבת הצריכה השעתית הממוצעת למספר זה מוסיפים 50% וכך מתקבלת הצריכה השעתית הממוצעת בפועל . אולי הדבר מיטיב עם המפעלים הגדולים, אבל מפעלים רבים אינם עובדים על צריכה ממוצעת אלא על "פיקים" של צריכה כמו מפעלי שימורים, אספלט שהם מפעלים עונתיים או מפעלים אחרים שמשתמשים באנרגיה להפעלת דודי חימום וקיטור, "הפיק" גדול בהרבה מהצריכה השעתית הממוצעת ומסתתרת בו תוספת תשלום נכבדה… בנוסף, הצמדת מחיר הגז למחיר הנפט וקיבועו של מחיר הגז כאשר מחיר חבית הנפט יורד מתחת ל 60 דולר לחבית, על אף ששוק הגז הבינלאומי הוא עצמאי ונסחר בנפרד. עלותו הגבוהה הופכת אפוא את השימוש בו לא תמיד לכדאי.
לדברי משעל, מספר מצומצם של יועצי גז, חברות תכנון וחברות פיקוח יוצר "מעין קרטל" עם מחירים מרתיעים, כאשר המדינה משתתפת במתן מענקים לא גבוהים אשר 50% מהיקף המענק מועבר רק בעת ביצוע ההגזה במפעל, דבר ההופך את ההשקעה בביצוע הכנות חיבור לגז לבלתי כדאי עבור רבים, כי התשתית עומדת כאבן שאין לה הופכין עד להגעה המיוחלת של הגז. על הכול מעיב חוסר תיאום מוחלט בין הרגולטורים השונים: המשרד לאיכות הסביבה, משרדי הכלכלה והאוצר, התשתיות הלאומיות ועוד.
משעל קובע, כי "תכנית חיבור מפעלים לגז טבעי היא תוכנית כושלת והתבררה כלא ישימה". ההסכמים הבלתי אפשריים עם חברות תשתית ההולכה מופרים והמדינה מודה למעשה בכישלון ע"י מתן סבסוד והשקעה של מיליונים לחברות שזכו במכרזים כדי להנשים את התהליך. הוא לא חוסך את שבטו ומוסיף: "קיימים עיכובים אין סופיים ורתיעת מפעלים מחתימה על הסכמים לא ברורים ולא מתאימים. מחיר הגז לא ודאי וקיבוע מלאכותי שלו יוצר אי ודאות כלכלית, מועד החיבור לגז לא ידוע והמפעלים שהכינו תשתית לקליטת הגז עומדות ומחכות עם התשתיות שבינתיים "מחלידות" כי גז אין והכסף שהושקע מונח כאבן שאין לה הופכין.. "מי יפצה אותנו על הטעויות שנעשו?" הוא שואל.
לדבריו, מדובר בפרויקט לאומי שצריך לשפר את איכות האויר והסביבה ולשמש כלי להפחתת עלויות האנרגיה של המפעלים כדי להגביר את כושר התחרות והכלכליות. חברת נתגז הייתה צריכה לדעתו להקים צוותים מקצועיים שייתנו טיפול "אישי" לכל מקטע יחד עם חברות ההולכה, ולכל מפעל על פי סדרי קדימות של חיבור מפעלים עם היקפי צריכה גדולים תחילה, כי שם הכדאיות וההשפעה הסביבתית והכלכלית המירביים .
