בית / הד הקריות / קרית אתא / שיר געגועים

שיר געגועים

בספר מתכונים ייחודי ומרגש, שהוציאה לאחרונה עמותת "משפחה אחת", מגישה אורה לפר מינץ מקרית מוצקין את המתכון לתבשיל החצילים שרז, הבן שנפל, כל כך אהב. להילה מלמד ...
אורה לפר מינץ, אמו של רז מינץ ז"ל (צילום: דורון גולן)
אורה לפר מינץ, אמו של רז מינץ ז"ל (צילום: דורון גולן)

 

 

אני זוכרת את היום הזה, בנובמבר 2001, כשהעיתונאים בקריות, מקומיים לצד ארציים, גילו שסמ"ר רז מינץ מקרית מוצקין נהרג. אביו, יואב מינץ, הוא עיתונאי ותיק ומוכר, וכך מצאתי את עצמי, בין כל העיתונאים, ספק מסקרת, ספק מנחמת את בני המשפחה.

בשבעה פגשתי את אורה לפר מינץ, אמו של רז ז"ל. רז הוא הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הוא סיים את לימודיו במגמת מחשבים באורט ביאליק, שיחק כדוריד ותמיד חלם לשרת ביחידה מובחרת. בצבא סיים בהצטיינות קורס מ"כים ודרש לחזור לפעילות מבצעית, כדי לצאת לקורס קצינים כלוחם עם ניסיון. מינץ נהרג מירי פלסטינים על מחסום צה"ל בעין יברוד שמצפון לרמאללה.

בנובמבר הקרוב ימלאו 15 שנים לנפילתו. לאורך כל השנים האלה מצאה את עצמה לפר מינץ מעורבת באינספור פרויקטים של שכול והנצחה, מרצה בנושא, ובעיקר כותבת. לקראת יום הזיכרון, הושק לאחרונה הספר "טעם לחיים", שבו חשפו אימהות שכולות את המתכון של המנה האהובה על יקיריהם ואת הסיפור שמאחורי המתכון. לפר מינץ מציגה בספר את מנת החצילים שרז כה אהב.

אורה לפר מינץ, אמו של רז מינץ ז"ל (צילום: דורון גולן)
אורה לפר מינץ, אמו של רז מינץ ז"ל (צילום: דורון גולן)

הרהורז. את השיחה בינינו פותחת לפר מינץ בהקראת הסטטוס הבא שהיא עומדת להעלות לפייסבוק. היא כותבת הרבה, בעיקר בפייסבוק, וכשזה קשור ברז, היא כותבת תחת הכותרת "הרהורז". "יומיים לפני יום הזיכרון. ילד חסר. שלוש  יריות, ומאז אתה איתי, אבל אחרת. לא. בהתחלה פשוט לא היית. תיקון: היית מאוד, רק אני לא הבנתי זאת.
"לאט, לאט, בתהליכים ובעיקר בעזרתך, בעזרת הדיבור שלך בתוכי, הבנתי שלא ממש איבדתי אותך. אתה מאד איתי, רק לא מתפתח, לא משתנה, אין כמעט דברים חדשים. אולי פה ושם נוספים סיפורים שלא הכרתי. דעות שלך שלא ידעתי,
אבל אין חדש במהותך שבעולמי.

"החדש הוא רק אצלי. ובמקום לעשות את המשימות שאני חייבת לבצע אני מתמכרת לשהות איתך, מתמכרת לבדוק מה בדיוק קורה לי. הפכתי להיות בודקת. אתה בדקת רישיונות, שמות, אני בודקת זיכרונות, נוכחות השכול, נוכחות ה'אין' – איזה אוקסימורון יפה.

וְשׁוּב אֲנִי עוֹשָׂה סְפִירַת מְלַאי שֶׁל זִיכְרוֹנוֹת.
אוֹצֶרֶת תַּעֲרוּכָה
מַַצִּיבָה מוּלִי אֶת הַזִּיכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי מִמְּךָ
תּוֹלָה אוֹתָם עַל קִירוֹת
לִיבִּי,
מִתְבּוֹנֶנֶת:
נִשְׁאֲרוּ חֲלָלִים
עַל הַלֵּב,
מְחַפֶּשֶׂת זִיכְרוֹנוֹת נוֹסָפִים,
לְמַלֵּא
חָלָל".

אני לוקחת נשימה עמוקה ושואלת איך מתמודדים עם הכאב הזה כל כך הרבה זמן. "לא מתמודדים", היא אומרת, "אני לא מתמודדת, אני מתנהלת. אנחנו בנויים הישרדותית לשרוד את זה. זה עניין של בחירה, ואת הבחירה עשיתי מיד. מיד אמרתי שאני לא יכולה לשנות את זה שרז נפל, אני יכולה רק לגרום שיצמחו מזה דברים טובים. שכול זה דנ"א חדש שלי, ככה שזה לא משהו שאפשר או צריך להירפא ממנו. דנ"א חדש לומדים להכיר, את ההתנהגויות שלו, ומה שעוזר לי הוא שאני תופסת פוזה של מתבוננת ומסתכלת מה קורה לי. כל הזמן אני לומדת, זה מאוד עוזר לי, אז אני לומדת את השכול בתוכי, את הצרכים".

רז מינץ ז"ל (צילום: אלבום משפחה)
רז מינץ ז"ל (צילום: אלבום משפחה)

לומדת את השכול. כדי להמחיש את הצרכים, עליהם היא מדברת, היא מספרת על אנקדוטה שקרתה לה השבוע בבית הספר שבו היא מלמדת. היא מספרת על יועצת שניגשת אליה בתקופת האזכרה של רז ומעמיסה עליה מועקה של תלמידה, עד שבשלב מסוים התפרצה עליה לפר מינץ. "אחרי שבוע אמרתי לה שכדאי שתבין, שאני בתקופה הזו כל כך חשופה, שאני יכולה לקבל רק את הרגיל שלי. מה ששמים עלי אקסטרה בשבועיים האלה, לוקח לי את האין-כוחות ואני רק רוצה שיתחשבו בי ולא יוסיפו עליי דברים חדשים. אם צריך לעשות משהו שהוא לא שגרתי, זה משהו שמצריך כוחות, וזה היה משהו חדש שלמדתי על עצמי, למה בתקופה הזו אני לא יכולה שיעמיסו עליי דברים נוספים, זה נקרא ללמוד את השכול. לדבר על השכול זה הרגיל שלי, הספונטני, חצי התמחות שלי. אני נותנת הרצאות על זה, אני מאוד מתעסקת עם יום הזיכרון, עוזרת לתלמידים".

החצילים של רז. מתוך הספר "טעם לחיים"
החצילים של רז. מתוך הספר "טעם לחיים"

יש לה, ללפר מינץ, דרכים משלה להתמודד. היא מבינה שיש ימים בהם מותר לה לבכות, או להתקשות, אבל מהר מאוד היא קוראת את עצמה לסדר ויוצאת מהמצב, ישר אל השגרה. היא נפגשת יותר עם אנשים, מטיילת המון בטבע ועל חוף הים, כי הם נותנים לה כוח, ומבלה הרבה עם ששת הנכדים שלה. "אני מחוברת במהות לחיים. אני אוהבת חיים, אני לא מתביישת לומר שאני אוהבת את החיים. הבן שלי נהרג ודקה אחת לא רציתי למות. לא כל הורה שכול נמצא במצב כזה".

החצילים של רז. ספר הבישול "טעם החיים" הוא פרי יצירה של עמותת "משפחה אחת", אליה משתייכות משפחות שכולות. לפר מינץ היא מוותיקות העמותה. כשעלה רעיון הספר, היה ברור לה שהיא תכתוב.

לפר מינץ כותבת בספר: "כשבני הבכור גיא צבי היה בטיול הגדול שלו בדרום אמריקה, בכל שיחת טלפון היה מספר שיותר מכל הוא מתגעגע לארוחות המשפחתיות של שבת בצהריים. הגיעה עת חזרתו, וכמו אמא פולנייה טובה עמלתי במטבח להכין את המאכלים שהוא אוהב. עמדתי וטיגנתי חצילים מצופים, כשפתאום נכנס רז למטבח: 'מה את מכינה?', שאל. 'חצילים שגיא אוהב', עניתי.

"'איזה כיף לגיא שיש לו אמא כזאת טובה, הלוואי שלי תהיה אמא כזו שתכין לי חצילים', עקץ אותי בהומור אופייני. ואצלי, דקירה קטנה בלב. "עברו מספר שנים, ורז נהרג. בכורי הגיע לביקור שבת וזכרתי את החצילים שהוא אוהב, אבל זכרתי גם את הקשר ההדוק שלהם לרז. הפעם הדקירות בלב היו שונות, חזקות, מפלחות. הן היו רז! התלבטתי אם להכין ופתאום אור – בוודאי להכין. כך אני מביאה את רז לשולחן השבת בצורה מיטיבה, אוהבת. הוא איתנו בטוב. זה היה רגע מכונן עבורי. הופעתו של רז בחיינו מעתה ואילך הייתה הופעה של יש רז ולא חסרונו".

הספר טעם לחיים (צילום: מיכל לזברג)
הספר טעם לחיים (צילום: מיכל לזברג)

היא נשנקת מדמעות. "אני לא יודעת מה קורה לי", היא משתפת, "אני מספרת את הסיפור הזה כל הזמן, ודווקא עכשיו קשה לי. לפני פסח חברה התחילה לשאול מה עושים ביום העצמאות. אני רואה אנשים קונים ליום העצמאות ואני קונה ליום הזיכרון. אמרתי שאני קונה את כל הקניות לחברים של הבן שלי, כי הוא לא יבוא יותר. החברים של רז מגיעים כל שנה. בשנים הראשונות יצאתי מגדרי להודות להם, והם תמיד אמרו שהם מודים לי שאני מזמנת להם פגישת מחזור. החברים מבית הספר, מנוער לנוער, עד היום מעדכנים אותנו בכל דבר. כשמישהו מציע נישואים, הטלפון השני אחרי ההורים, זה אנחנו. בשנים הראשונות, כל ערב חג הם היו מגיעים עם זר פרחים, במקום רז".

השיחות עם רז. ועדיין, אחרי כל מסגרות השכול וההבנה והתמיכה, בשורה התחתונה, ההתמודדות עם האין, שמורה רק לבני המשפחה. לפר מינץ מתמודדת עם השכול בדרך שלה, בדרך שעוזרת לה לשרוד. "אני מדברת איתו הרבה", היא אומרת. "אני הולכת לבית הקברות ויושבת על המצבה, לא הולכת אליו בלי המחברת. הכל אני כותבת אצלו, בבית אני אף פעם לא כותבת. פעם שאלתי אותו והוא אמר לי, שלא חשוב מי אומר, חשוב מה שנאמר. כשאני מדברת איתו הוא מאוד חי לי. היו שנים שהלכתי כל שבת בדבקות ובצימאון וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריכה לשחרר. אני הולכת לשם בשבת, כי כך לא מפריעים לי אנשים, אני לבד איתו ועם המדריכים שלי והרוח. אני קוראת לזה זמן האיכות שלי עם עצמי אצלו. אני מאוד משתדלת להסתכל ולכתוב את האמת הכי אמיתית על עצמי. מאוד חשוב לי לדייק את עצמי, כשאני מול רז ומול השכול, חשוב לי שזה יהיה הכי מדויק שאפשר".

כשאני שואלת אותה מה לגבי יום העצמאות שנחגג שעות לאחר צאת יום הזיכרון, היא משיבה לי בסיפור. "כשדוד בן גוריון לא רצה להגיד את השם של מנחם בגין, הוא אמר, זה שיושב ליד ח"כ באדר. לי יש את יום הזיכרון ואת היום שאחרי יום הזיכרון. תברכי אותי שביום הזיכרון אהיה עטופה באהבה ומוקפת בחברים שאכפת להם, שרז ואנחנו חשובים להם".

בדוק גם

סמ"ר רז מינץ ז"ל

אורה לפר-מינץ, אם שכולה, כותבת לבן שנפל, רז

סמ"ר רז מינץ ז"ל מקרית מוצקין, בנם של יואב ואורה, אח לגיא, גל ואור, נפל בליל שבת, י"ז בחשוון תשס"ב (2.11.2001), בעת ששימש מפקד מחסום פתע בין עופרה לבית אל. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין צור שלום. בן 19 במותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *