יוני פוליקר נולד לפני 35 שנה בקרית חיים לאחת המשפחות המוכרות בקריה הקטנה. הדוד שלו הוא יהודה פוליקר, והוא גם אחיו הקטן של קובי פוליקר ז"ל, שנהרג בתחילת שנות ה~90 במהלך שירותו הצבאי לאחר שאחד החיילים הכה בראשו בקסדה.
גדלתי בקרית חיים והכרתי את קובי פוליקר. הייתי בכיתה י"ב, כשהוא נהרג. אחיו, יוני, היה רק בן 11 כשזה קרה. "הייתי ילד שמח, עם אנרגיות טובות, מההתחלה הייתה שם המשיכה למוזיקה, מגיל ממש צעיר, אולי אפילו פחות משנה", הוא מספר, "ההורים שלי מיד זיהו שיש משהו שם. באירועים הייתי הולך לקדמת הבמה ומסתכל על הלהקות שהופיעו. בכלל, זו הייתה תקופה של הרבה מוזיקה בבית, התקופה של להקת 'בנזין', נולדתי לתוך ההצלחה של יהודה. היה מאוד בוער בבית הקטע של המוזיקה וזה הדליק אותי מגיל צעיר. בדרך כלל אנשים מגלים את המוזיקה בשלב מסוים בחיים שלהם, אבל אני לא זוכר שלב כזה, נולדתי עם זה".
הוא לא אוהב שמייחסים את המוזיקליות שלו לדוד המפורסם שלו, אבל מסכים בהחלט שליהודה יש השפעה על עולם התוכן המוזיקלי שלו. "אני בטוח שיש משהו מיהודה שספוג בי מילדות, מאוד הערצתי אותו כילד. אני זוכר שהייתי חוזר מהופעות שלו ומיד היה לי חשק לנגן. הוא גם ראה את זה והיה מפנק אותי, מביא לי גיטרות או כל דבר אחר".
היום הארור ההוא. פוליקר הוא בן הזקונים במשפחה, ויש לו אחות גדולה, שרית. את אותו היום בשנת 1991 ששינה את המשפחה לתמיד, הוא זוכר בבהירות. "אני לא חושב שהבנתי בדיוק מה קורה, זו הייתה איזושהי סטירת לחי", הוא אומר, "זה היה זעזוע לראות את כל הדבר הזה קורה. זה היה החופש הגדול בין כיתה ד' לה'. יום ראשון בשש בבוקר דפקו בדלת מהצבא, הודיעו להורים שלי שאח שלי נפצע. אבא שלי שפתח את הדלת, מיד שאל אם הוא מת. כאילו הוא הרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות, היתה לו תחושה לא פשוטה".
יותר משני עשורים עברו מאז, ופוליקר אומר שהפסיק ללכת לטקסים של יום הזיכרון, כשמלאו לו 18. "יצא לי כמה פעמים ללכת לקבר שלו, אבל לא לטקסים ובאופן פורמלי. הפסקתי ללכת לבית העלמין, גם כי הפכנו להיות משפחה של טרגדיות עם מה שקרה עם בן דוד שלי ואחר כך עם עוד אנשים מהמשפחה. לא התחברתי לדבר הזה".
פוליקר מתכוון למותו של בן דודו, קובי (הקטן), שהתאבד על הקבר של קובי (הגדול) מספר שנים לאחר מותו.
לצבא הוא לא התגייס, גם כי במשפחה נותרו עם טראומה גדולה מאוד ממותו של הבן האהוב, בעיקר אמו, שלא הסכימה לשמוע על גיוסו לצה"ל. "הייתי כל הזמן עם עצמי, עם הגיטרה והשירים. זה היה עולם בשבילי לברוח אליו. תמיד ניגנתי, אבל בגיל 14 התחלתי לכתוב, זה פשוט פרץ והייתי מקליט וממלא קלטות שלמות, עולם שלם שאף אחד לא ידע עליו חוץ ממני. יש לי כל כך הרבה שירים שאף אחד לא יודע עליהם ומדי פעם אני מוציא אלבום".
בגיל 18 הייתה לו להקה מקומית עם כמה חברים מהקריה וביחד היו מופיעים במקומות בילוי בקריות. "לא מצאתי את עצמי פה, במרכז ידעתי שאוכל יותר להופיע כי יש שם יותר סצנה של מוזיקה. היה לי טבעי להגיע לתל אביב".
לתל אביב ובחזרה. בגיל 24 עבר פוליקר להתגורר בתל אביב, ושם התגורר עד לפני חצי שנה, אז החליט לעזוב את הדירה, אותה האחת שהתגורר בה מגיל 24, ולשנות אווירה. לאחר שלא הצליח למצוא דירה בתל אביב החליט לחזור לקריה, לנקות קצת את הראש.
"הבית של הילדות תמיד יעשה לי משהו בנשמה, הווייב של העצים, הריחות, גם לי יש את זה, בעיקר עכשיו כשאני חי בבית בו גדלתי. החלטתי לקחת קצת זמן לעצמי, להתאזן ולחזור עם יותר כדורים בקנה", הוא אומר, "יש לי פה בועה של כתיבה ובלי לשים לב התחלתי לבשל אלבום חדש. בינתיים, אני עוזר לאבא שלי בעסק לדודי שמש, וזה כאילו לחזור קצת לילדות שלי, כי עבדתי איתו גם לפני כן ועכשיו החיים שלי קצת שונים. אני קם כל בוקר מוקדם והולך לעבודה קשה, אבל הייתי צריך לחזור לזה גם. בתל אביב עשיתי נטו מוזיקה, בעיקר הופעות עם יהודה, אני מנגן בהופעות שלו, וזו הייתה הפרנסה העיקרית שלי, אבל היו לי עוד הפקות, אלבום שעשיתי ללירז צ'רכי ועוד זמר ובעיקר עבדתי על דברים שלי".
אז נכון לעכשיו הוא חי בקרית חיים, בבית בו גדל, על המיטה בה בילה את רוב ילדותו עם התמונה מבר המצווה שתלויה על הקיר. הוא הכי נהנה מהשקט שיש סביבו ומאפשר לו ליצור ללא הכרה, אבל גם מהעובדה שהוא יכול לצאת עם הרכב בשעת אחר הצהרים ועדיין למצוא חנייה.
"את השירים אני בעיקר מתחיל לכתוב עם גיטרה או פסנתר, אני מנגן על הרבה כלים, כל מה שיוציא צליל, אצליח לנגן עליו. יש לי קליפ שתום אבני הסריט אותי מנגן את 'היי ג'וד' עם גיטרה, כשעם האצבעות של הרגליים אני מנגן על קלידים ועם הראש אני מכה מדי פעם בפעמוני רוח. אני תמיד מתחיל ליצור שיר עם המוזיקה ואני לא יודע איך, אני מרגיש שיוצא משהו, אני מקליט מהר ובדרך כלל אני מנסה לשמר משהו מגניב כמו שהיה במקור, כי יש משהו בדבר הזה שבא בפעם הראשונה בלי לחשוב, שהוא נדיר. מילים זה משהו אחר, בדרך כלל אני מחפש את המילים במנגינה. לפני כן, כשאני מלחין את המנגינה, אני שר בג'יבריש, עד שהמנגינה תהיה מוכנה ואפשר לשים בה טקסטים. בדרך כלל, אני מנסה להקשיב מה המנגינה מספרת לי".
הוא לא יודע להגדיר את סגנון המוזיקה שלו, אבל הוא מגיע ממוזיקת גראנג', סוג של רוק שהיה פופולארי מאוד בשנות ה~90. "בגדול זה רוק, על זה גדלתי בגישה, אבל אצלי זה פחות באיך שזה נשמע. רוק בעיני זו גישה שמעבר, יכול להיות שיר מאוד שקט, שיש בו הרבה שריטות ובעיטות".
"בוקר יום שישי
השכונה רגועה
אתה מתכנן לי הפתעה
ומופיע מקצה הרחוב
בערב תצא לבלות עם הילה
ועוד חברים שלך ושלה
בשלולית, הפאב בקריות
בכל מקום כתבת את שמך על הקיר
אולי אתה רצית בכלל להזכיר
לי ולך, שיש לי אותך"
במהלך השנים, נמנע פוליקר מלכתוב שירים על אחיו קובי, אך באלבום האחרון שלו "היית שם איתי", יש שני שירים עליו. השיר "תבטיח" מדבר על קרית חיים של שנות ה~90, על פאב השלולית, ומזכיר לכולם איך פוליקר ז"ל דאג להנציח את שמו בכל מקום בקריה. כמי שהכירה את הנפשות הפועלות, האזנתי לשיר והצטמררתי עד שדמעות מילאו את עיניי.
"בשיר 'תבטיח' אני חוזר לילד הזה שהייתי, אומר לקובי כל מיני דברים שלא אמרתי לו לפני שנהרג, שישמור על עצמו. בשיר 'שלום אחי הגדול' עשינו קליפ, עם עוד חמישה חברים שאיבדו את האחים שלהם. הייתה לי שנה כזו שפתאום פגשתי עוד אח שכול ועוד אחות שכולה וכולם מופיעים איתי בקליפ, כל אחד שר את השיר לאח שלו. יצאה מזה מזכרת לכולם".
"תן לי עוד רגע יד ביד
תן לי עוד רגע אחד,
תן לי עוד זמן להגיד
שאהבתי אותך.
תן לי עוד רגע יד ביד
תן לי עוד רגע אחד
השמיים הם הגבול
מחכה לך ממול".
מוזיקה היא לא מסחרה. במהלך השנים, קיבל פוליקר פניות מתוכניות ריאליטי שונות בתחום המוזיקה, אך סירב לכולן. "פנו אליי ואני זוכר שאמרתי שאני לא דוגמן של שירים, זה מרגיש לי כמו מסלול דוגמנות שם, שכל כוסית באה עם בגד/שיר אחר. כל הקונספט הוא משהו שגורם לאנשים להיות מפורסמים, שיכירו אותם וזה לא באמת המוזיקה שלהם, זו תחרות, זה מגעיל בעיניי. מגעיל לערבב את המוזיקה שהיא משהו כל כך טהור, ממש כמו תרופה לאנשים, ולעשות מזה מסחרה. אני לא שופט אף אחד שעושה את זה, אבל זה לא הקטע שלי, זה מגוחך בעיניי, לא נוטה לראות את התוכניות האלה, זה כמו לראות את 'האח הגדול'".
אולי הדבר העיקרי שפוליקר לא מחפש דרך המוזיקה זה הפרסום, מה שיוצר לו בעיה שהוא מודע אליה. "אני לא מחפש להיות מפורסם וזה חלק מהבעיות שלי, כי זה תחום שדורש ממך להיות כזה, ואני אוהב את השקט שלי, זה תמיד מאבק אצלי. תמיד יחצנים רוצים שאגיע לאירועים ואעשה מינגלינג ואני לא מסוגל לסבול את זה. זה זיוף. נהיה עניין סביב זה, ורוב האנשים, בגלל שזה נעשה טרנד כזה, הולכים כדי להתפרסם. אנשים רוצים להיות משהו, לא מתוך רצון להיות מוזיקאים. הכל נובע מהעובדה שנהיה עולם של שפע מוגזם, ומרוב שפע, אין ערך לכלום. פעם לא היה שפע והיה ערך לדברים, בסופר היה שוקולד אחד ובמבה אחת וזה הספיק לכולם, אבל היום אנשים יותר מודעים לדברים, אז הבחירה יותר קשה. זה הולך ונהיה מפחיד, כי ילדים שולחים היום הודעות ומתכתבים והם לא יודעים אם פגעו במישהו, כי הם לא רואים את התגובה, נהיה שיח וירטואלי רובוטי. אני לא משקר, אני נמצא בתוך זה, אבל זה יושב לי על הראש שאני בתוך הטלפון שלוקח אותי מהרבה דברים מבלי לשים לב".
למרות זאת, ואולי בגלל זה, מפעיל פוליקר את דף הפייסבוק שלו בעצמו, כי בעיניו זה המקום הפרטי, בו הוא משתף את השירים שהוא יוצר. "יש לי בפייסבוק עולם שלם, בו אני משתף את הדברים שלי ודרך זה אנשים מגיעים להופעות. זה המקום שלי, בו אני יכול לחשוף את החומרים בלי להיאבק בהוצאות כספיות של רדיו או פרסום. זה מסתדר, כי זה העולם הפרטי שלי. יש אנשים שאוהבים את המוזיקה שלי, אני לא אוהב לקרוא לזה מעריצים, הם מגיעים להופעות שלי. יש את הקבועים שמגיעים וההופעות תמיד בווייב טוב ובצחוקים ומאוד פתוח, אין את המחסום הזה של אנשים שבאים להופעה ויש דיסטנס בין הקהל לזמר. אני אדם כזה שאוהב לשבור מוסכמות. אם יש מקום שכולם צריכים להיות בשקט, דווקא אעשה רעש".
