fbpx
[shortcode-weather-atlas city_selector=1178240 background_color="transparent" daily=0 unit_c_f="c" sunrise_sunset= 0 current=0 detailed_forecast=0]

עוד בשטח ראיתי שאין לי רגל

במלחמת יום כיפור איבד אמציה עמפלי את רגלו לאחר שעלה על מוקש ונפצע קשה ברגל השנייה. אחרי שנה וחצי באישפוז ושיקום הוא חזר הביתה נחוש להמשיך את חייו ופתח בחוף בית ינאי קיוסק שברבות השנים הפך למסעדת "דג על הים". לפני כשנה עלו הדחפורים על המסעדה והרסו אותה בצו בית משפט. עמפלי נותר עם הזיכרונות ועם פצע בלב שמסרב להגליד
חזרתי הביתה בן אדם אחר והייתי צריך להתפרנס. אמציה (צילום: רותי ברמן)
חזרתי הביתה בן אדם אחר והייתי צריך להתפרנס. אמציה (צילום: רותי ברמן)

 

במשך כ-40 שנה הפעיל אמציה עמפלי בחוף ינאי את מסעדת "דג על הים" שנהרסה לפני שנה בדיוק בהחלטת בית משפט. רבים בסביבתו של עמפלי חששו כי סגירת המסעדה תערער את חייו, אבל עמפלי, לוחם בנשמתו ובגופו, לא נתן לפרידה הכואבת מהמקום שכל אהב למחוק לו את החיוך, אבל הפצע בנפשו עדיין לא הגליד. אולי העובדה שעבר בחייו פציעה קשה שאחריה נותר קטוע רגל היא שהפכה אותו לאדם חזק שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה.

עמפלי, בן 75, אב לארבעה וסב לשמונה נכדים, יליד קבוצת כנרת וכל חייו איש חטיבת הצנחנים, היה במלחמת יום כיפור רב סמל פלוגתי במילואים בגדוד 890 של הצנחנים. "גרנו ביהוד ואשתו גרייס הייתה בהריון. עם הישמע הצפירה ביום כיפור התבקשנו להגיע לפרדס בבסיס פיקוד מרכז", הוא נזכר, "נשלחנו הביתה ולמחרת נסענו לכיוון רמת הגולן. התמקמנו בפרדסים של קיבוץ עמיר וחיכינו כמה ימים מאחר שלא היה ברור מה עומד לקרות. שמענו על כוחות שריון שניהלו קרבות בלימה קשים ברמה הסורית. ב-11 באוקטובר עלינו לרמת הגולן ונסענו בציר אמריקה, הציר המרכזי שהגיע עד דמשק. כשהיינו בדרך היו התקפות קשות של חיל האוויר הסורי על מוצב 107. נכנסו לשטח הסורי בשיירה כשמטוסים סורים מפציצים אותנו ואנחנו מתחמקים וקופצים לצידי הדרך. התארגנו בציר חאן ארנבה, ישבנו שם והתחפרנו. בין המשימות שלנו היה למצוא נשק ולרדוף אחרי חיילים סורים".

במוצאי שבת, אחרי יומיים ברמה, המשימה של הגדוד הייתה לכבוש את תל שמס. "כבוגר קורס חבלה הייתי שייך ליחידת ההנדסה של חטיבת הצנחנים. לאחר שכוחות שריון לא הצליחו לכבוש את התל הזה עלינו עליו בלילה. מצאנו חיילים סורים מחופרים, לקחנו אותם כשבויים ואחרי יומיים של הפגזות כשקרבות אוויר מתנהלות מעל ראשינו הוחזרנו לארץ להתארגנות וסופחנו לגדוד הצנחנים של אלישע שלם.

ב-21 באוקטובר עלו עמפלי וחבריו ליחידה על הליקופטרים בדרך לכבוש את החרמון הסורי. "פעלנו במקביל בכוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה. הלכנו כל הלילה ובבוקר ניסינו למצוא פרצה בגדר כדי לעזור לגולני. ראינו סורים בורחים ממוצב החרמון לכיוון הגבול הסורי. פרצנו את הגדר, חיפשנו מוקשים וסימנו אותם בסרט לבן. כנראה שהיו מוקשים שהיו עמוקים יותר מעומקה של סכין קומנדו וכשחזרתי לכיוון הגדר עליתי על מוקש".

לא הבנתי כמה קשה נפגעה הרגל השניה. אמציה עמפלי (צילום: רותי ברמן)
לא הבנתי כמה קשה נפגעה הרגל השניה. אמציה עמפלי (צילום: רותי ברמן)

אמציה, 75 אב לארבעה וסב לשמונה נכדים נולד בקבוצת כנרת. במילואים היה רב סמל פלוגתי בגדוד 890 של הצנחנים: "גרנו ביהוד, גרייס רעייתי היתה בהריון. עם השמע הצפירה ביום כיפור התבקשנו להגיע לפרדס בבסיס פיקוד מרכז. נשלחנו הביתה ולמחרת נסענו לכיוון רמת הגולן. התארגנו בפרדסים של קיבוץ עמיר חיכינו כמה ימים מאחר ואז עדיין לא היה ברור מה הולך לקרות. שמענו על כוחות שריון שניהלו קרבות בלימה קשים ברמה הסורית. רק ביום 11.10.73 עלינו לרמת הגולן, נסענו בציר אמריקה שהוא הציר המרכזי ברמה המגיע עד לדמשק. בדיוק כשעלינו היו התקפות קשות של חיל האויר הסורי על מוצב 107 . נכנסו לשטח הסורי בשיירה כשמטוסים סורים מפציצים אותנו ואנחנו מתחמקים וקופצים לצידי הדרך. התארגנו בציר חאן ארנבה, ישבנו שם והתחפרנו. בין המשימות שלנו היה למצוא נשק ולרדוף אחרי חיילים סורים. במוצאי שבת, אחרי יומיים ברמה היינו צריכים לכבוש את תל שמס. אני כבוגר קורס חבלה משמש ביחידת ההנדסה של חטיבת הצנחנים. לאחר שכוחות שריון לא הצליחו לכבוש את התל הזה עלינו עליו בלילה, מצאנו חיילים סורים מחופרים, לקחנו אותם כשבויים ואחרי יומיים של הפגזות כשקרבות אויר מתנהלות מעל ראשינו הוחזרנו לארץ להתארגנות כשאנחנו מסופחים לגדוד הצנחנים של אלישע שלם. לאחר שגולני נכשלו בכיבוש החרמון עלינו ביום 21 לאוקטובר על  הליקופטרים בכוונה לכבוש את החרמון הסורי. פעלנו במקביל בכוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה, הלכנו כל הלילה ובבוקר ניסנו למצוא פרצה בגדר כדי לעזור לגולני. אז ראינו סורים בורחים ממוצב החרמון שלנו לכיוון הגבול הסורי. פרצנו את הגדר, חיפשנו מוקשים וסימנו אותם בסרט לבן. כנראה שהיו מוקשים שהיו עמוקים יותר מעומקה של סכין קומנדו וכשחזרתי לכיוון הגדר עליתי על מוקש".

 

חזרתי הביתה בן אדם אחר והייתי צריך להתפרנס. אמציה (צילום: רותי ברמן)
חזרתי הביתה בן אדם אחר והייתי צריך להתפרנס. אמציה (צילום: רותי ברמן)

נשארת בהכרה? מה ראית סביבך?

"עוד בשטח ראיתי שאין לי רגל, אבל לא הבנתי כמה קשה הפציעה ברגל השנייה. נתנו לי מורפיום והרדימו אותי ובזמן הזה ועשו לי חסימות ברגל הימנית בה נקרע העורק הראשי. היו שם רופאים מעולים שהצילו לי את הרגל השנייה. מאחר שלהליקופטרים שהיו במקום לא היה מספיק דלק, שכבתי שם שעה עד שפינו אותי לבית החולים זיו בצפת. בגלל הגובה של המקום התקשיתי בנשימה. כל זמן הטיפול והפינוי הזריקו לי מורפיום ושחררו מפעם לפעם את החסימות כדי שלא יהיה נמק. בזמן הניתוח מצאו ברגל הזאת מסמרים של הנעל מהרגל השנייה שהתפוצצה".

עמפלי היה מאושפז חצי שנה בבית החולים בצפת ובהמשך מספר חודשים בשיקום, כשכל העת הרופאים והצוות הרפואי נלחמו להציל את רגלו בניתוחים והשתלות ובמקביל להתאים לו פרוטזה. 15 חודשים אחרי הפציעה עמפלי היה נחוש לחזור לחיים. בינואר 1974 נולד בנו מאורי, ושמחה הולצברג, אבי הפצועים, היה הסנדק שלו: "שמחה ביקר אותי בבית החולים בצפת והבטיח שאם זה יהיה בן הוא יגיע לברית ויהיה הסנדק".

לפני המלחמה עמפלי עבד כנהג משאית והיה ושיחק כדורסל וכדורגל. "הייתי ספורטאי והיה לי כוח. כשחזרתי הביתה הבנתי שאוכל רק לשחות. חזרתי הביתה בן אדם אחר והייתי צריך להתפרנס. אחרי שנתיים עברנו לגור בבית ינאי, עבדתי תקופה מסוימת בתנובה, אבל זה לא התאים לי. החלום שלי היה להתפרנס בכבוד בכוחות עצמי והים היה אופציה. אכלתי הרבה חצץ עד שהקמתי את המסעדה".

תחילת הדרך הייתה קיוסק בתוך אוטובוס ישן. בשנת 1982 בנה עמפלי באישור המועצה האזורית מבנה ארעי והמתין למכרז שיאפשר הצבת מבנה קבע. 40 שנה הוא המתין, אבל המכרז לא הגיע. הסוף, כאמור, הגיע לפני שנה עם הריסת המסעדה בצו בית משפט.

מה קרה מאז הריסת המסעדה?

"אני מאושר מאוד שאני יכול לעזור לילדיי בטיפול בנכדים, בהם שני זוגות תאומים בני שלוש ושנה. שתי בנותיי גרות בנתניה ואני עוזר להן ביחד עם אשתי מדי יום. נכדים זה אושר גדול, אבל הייתי מאושר עוד יותר אם היו מאפשרים לי להמשיך לעבוד במסעדה".

5 קטנות עם אמציה עמפלי

  1. דמות להערצה: הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר. הורג אותי העוול שנעשה לו.
  2. למה אתה מתגעגע? לטיולים הרגליים עם הילדים על הכתפיים.
  3. מה לא יודעים עליך? כשיש לי חום אני סובל מכאבי פנטום שמזכירים לי שהייתה לי רגל.
  4. 4. מה הדבר הראשון שאתה עושה בבוקר? שותה קפה ומסתכל על הים.
  5. מה החלום שלך? לחיות עד גיל 90 במצב הבריאותי הנוכחי שלי.

 

דג על הים. היו ימים טובים יותר (צילום: רותי ברמן)
דג על הים. היו ימים טובים יותר (צילום: רותי ברמן)

 

 

אהבתם? שתפו!

תגיות

אולי גם יעניין אותך

שיתוף ברשתות החברתיות