בימים אלה, בהם אנו מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, סיפורו המדהים של סמל גיא ריזק מכרמיאל, לוחם סיירת גולני, מהווה סוג מיוחד של סגירת מעגל, שבו דרים בכפיפה אחת חיילי חטיבת גולני ששחררו את החרמון מידי הסורים בקרב עקוב מדם של "מבצע קינוח" במלחמה ההיא, סיפורו של לוחם גולני, סמ"ר עוז (עוזי) מנדלוביץ' ז"ל מהיישוב עצמון, שנפל במבצע צוק איתן, ואביו עופר מנדלוביץ', קצין גולני במילואים ומורה וותיק בתיכון אורט כרמים בכרמיאל.
לאחר נפילתו של עוז מנדלוביץ' בקרב הקשה בשכונת שג'עייה, הקים אביו את עמותת "נעלה בעוז – גולני שלי" להנצחת בנו וכל לוחמי סיירת גולני שנפלו בכל מערכות ישראל. העמותה פועלת לחלוקת מלגות ללוחמי סיירת גולני, מצטייני מסלול. מנדלוביץ', הרואה בכך שליחות, כותב על גבי תעודות המלגות: "בחייהם ולאחר נפילתם ממשיכים בדרכם להעצמה ביטחונית וחברתית של עם ישראל".
עופר מנדלוביץ': "הצטרפתי לעוזי ללילה האחרון של מסכם המסלול בסיירת וטיפסנו יחד את מעלה גולני התלול והקשה. בתום העלייה, בסמוך למוצב החרמון, אמר לי עוזי משפט, שאיתו אני הולך ואלך עד יומי האחרון: 'לא אשכח את הצעידה המשותפת שלנו הלילה את מעלה גולני לחרמון'. זאת המתנה הצנועה מעוזי אותה אנצור לנצח".
מאז נפילתו של עוז, מצטרף האב לכל פלוגה המסיימת מסלול, כך שלוש פעמים בשנה. בסוף המסלול, הוא מעניק מלגת לימודים בסך 10,000 שקלים ללוחם מצטיין הפלוגה. "מאז שעוז נפל עמותת 'נעלה בעוז גולני שלי' העניקה 15 מלגות כאלה ל-15 לוחמים, ועוד היד נטויה, כל עוד יתאפשר לי ולעמותה", אומר מנדלוביץ'. לדבריו, הוא אינו מוכן לחלק את המלגות באולם ממוזג, אלא, לקיים טקס סמוך למוצב החרמון הכל כך משמעותי וסמלי לחטיבת גולני ולעם ישראל, זאת לאחר צעידה משותפת עם הלוחמים, בדיוק כפי שעשה עם בנו עוז. הוא מטפס עם החיילים במשך לילה במסלול מעלה גולני, אותו עשו לוחמי גולני בעת כיבוש החרמון ב"מבצע קינוח" ביום האחרון ש למלחמת יום הכיפורים. זהו תרגיל מסכם מסלול, קשה ומפרך שמבוצע תוך נשיאת ציוד כבד ואלונקות, המנציח את אותם הלוחמים ששחררו את כתף החרמון ולא שבו מקרב קשה זה.
גם ב-6 בספטמבר האחרון, עלה מנדלוביץ' עם לוחמי סיירת גולני מסיימי המסלול. בטקס המסכם הוענקה השנה המלגה לסמל גיא ריזק, בן 19 מכרמיאל, מצטיין הפלוגה. דבר לא הכין את המורה הוותיק להפתעה, כי החניך המצטיין הוא למעשה בוגר בית הספר אורט כרמים, שם לימד במשך שנים רבות. וזו לא הייתה ההפתעה היחידה בערב המרגש ההוא.
החיים בלבנון נמחקו
גיא ריזק נולד בלבנון, ילד נוצרי, שנשא את השם פואד. במאי 2000, עם הנסיגה הסופית של צה"ל מדרום לבנון, כשהוא בן שנה וחצי, הגיע לישראל עם משפחתו. חייו לא היו קלים. היהודים קראו לו ערבי, הערבים בישראל קראו לו בוגד. בכנסייה ציין את חג המולד הנוצרי, ועם חבריו היהודים חגג את החגים היהודיים. לדבריו, לאורך כל חייו פנטז על הרגע שבו יוכל להכריז על עצמו יהודי.
את אהבתו הרבה לעם היהודי ולישראל ספג ריזק מגיל אפס, בבית. אביו, מישל, 53, הוא חשמלאי ראשי במפעל לפלסטיק בכרמיאל; אמו, סוניה, סייעת בחינוך המיוחד בבית הספר כרמים. המשפחה קשרה את גורלה בעם היהודי ומדינת ישראל עם גיוסו של האב מישל לצבא דרום לבנון, שפעל לצד צה"ל נגד ארגון החיזבאללה.
משפחת ריזק התגוררה בכפר קלעה בנפת מרג' עיון שבדרום לבנון, כ-10 ק"מ מגבול הצפון. כדי להבטיח למשפחתו חיים שקטים ככל האפשר, החליט האב להצטרף לצד"ל, אך בסופו של דבר נכפה על משפחתו לברוח מדרום לבנון באישון לילה, יחד עם לוחמי צד"ל האחרים, כשהם מותירים מאחור את רכושם .
ממעבר הגבול נלקחה המשפחה למלון בצפת, שם שהו בצפיפות ובדוחק במשך שבעה חודשים. סמל ריזק מספר: "לי היה ברור כבר מהשלב הראשון שכל החיים שהיו לנו בלבנון נמחקו ואינם, ושמעכשיו אנחנו צריכים לבנות את החיים שלנו מחדש".
שבעה חודשים לאחר מכן, עברה המשפחה לכרמיאל, הרחק מרוב אנשי דרום לבנון האחרים, שהתרכזו בעיקר בנהריה ובטבריה. בכרמיאל, הילדים השתלבו בגנים ובבתי הספר, והמשפחה החלה את חייה מחדש.
גיא ריזק: "בשנים הראשונות שלנו בישראל, הציבור לא ידע מה זה צד"ל. הייתי בגן יהודי, ושם היו קוראים לי 'ערבי מסריח'. האוכלוסייה הערבית בכרמיאל ראתה בנו בוגדים, ואני זוכר אפילו פעם אחת, כשיצאנו מהכנסייה, ראינו שהשחיתו את המכונית שלנו".
קביעת המזוזה
שינוי השם – מפואד לגיא – היה הסממן הראשון בתהליך שתעבור בהמשך משפחת ריזק כולה. מיד אחרי גיא החליט אחיו הגדול, ג'ורג', שעמד להתגייס, שהוא משנה את שמו לנתנאל והחל בתהליך גיור.
גיא ריזק: "כשנתנאל התחיל את הגיור שלו, כבר הפסקנו לחגוג את החגים הנוצריים והבית הפך מיום ליום ליותר ויותר יהודי. אם בעבר חברים היו באים אליי ולא יכלו לאכול כלום, כי אצלנו לא היה כשר – זה הלך והשתנה. בהתחלה היו תלויות בבית שלנו תמונות של ישו ושל הצלב, אבל כשאחי התחיל להתגייר ועברנו לבית חדש, אבא שלי קרא לרב, שעשה טקס דתי של קביעת מזוזה. אמא שלי הורידה מהקירות את כל התמונות שמסמלות את הנצרות, והכל כדי שנרגיש טוב עם עצמנו ועם הבחירה שלנו שהיהדות היא כבר חלק מאיתנו".
את תיכון כרמים החל גיא ריזק בשמו החדש, ולדבריו, החיים הפכו עבורו קלים הרבה יותר. "הרי מדובר בשם הכי ישראלי שיש", הוא אומר. הוא לא נדרש עוד להסביר לכל אחד מי הוא, וגם הקונפליקט הפנימי, שאותו חווה לאורך כל שנותיו כילד, החל להירגע. זהותו התבהרה לו וסללה עבורו את הדרך עד להפיכתו ליהודי כשר, ולא רק ישראלי. באפריל 2017, אחרי שסיים תיכון בבגרות מלאה במגמת תקשוב, התגייס לגולני והחל בתהליך הגיור שלו.
האם התגייסת מיד עם סיום התיכון והבגרויות?
"תאריך הגיוס שלי השתנה מספר פעמים בעקבות הרצון לעשות את הגיור בתחילת השירות ולאחר מכן ללכת לגולני, וזה לא היה סמוך לסיום בית הספר".
היה ברור לך שתלך לגולני ועוד ליחידה מובחרת כמו הסיירת?
"מאז שאני ילד ידעתי שאני רוצה להגיע לגולני. אחי הגדול היה בגולני בגדוד 13 וגם לאחותי, מעיין, היה תפקיד בגדוד 12 של החטיבה. לכן מאז שאני ילד הרצון היה גולני. הסיירת לא הייתה איזשהו חלום או רצון שלחץ. האמת שרציתי ללכת בדרך של אחי ולהגיע לגדוד 13. אבל בשבועיים הראשונים של טרום טירונות, הסבירו לנו קצת על הסיירת, וכשהחלטתי לצאת לגיבוש לקבלה לסיירת, זה היה כבר אחרי שהתגייסתי, כשאני בתוך גולני. הגיבוש עצמו ארך שני לילות ושלושה ימים שבסופו היו ראיונות קבלה. ואכן התקבלתי.
"את תהליך הגיור עשיתי בתחילת הגיוס לפני ההגעה לגולני. כאשר סיימתי והגעתי לחטיבה, חברי מגולני מאוד התלהבו, בעיקר שרובם בצוות היו דתיים".
ספר על המסלול בסיירת.
"המסלול של סיירת גולני שאני עברתי ארך שנה וחודשיים – טירונות, לאחר מכן טירונות יחידה, אימון מתקדם ושלב המסכמים. זה היה מסלול קשה עם הרבה חוויות לטוב ולרע, אבל כל יום שעבר היה נגמר בתחושת סיפוק וניצחון שלי על עצמי".
ידעת שאתה חניך מצטיין?
"לא ידעתי שאקבל, לא תיארתי לעצמי, לא חשבתי בכיוון הזה בכלל. זאת הייתה הפתעה עצומה. התרגשתי עד דמעות. לא האמנתי שמקריאים את השם שלי, חשבתי שאני מדמיין. כשעופר, אבא של עוז, בא לדבר איתי גיליתי שהוא היה מורה בבית ספר כרמים, איפה שאני למדתי. זה היה מגניב, לא ידעתי את זה לפני כן. זה היה מרגש לגלות עד כמה הארץ שאנחנו חיים בה כל כך קטנה וכולם קשורים בסוף לכולם.
"הטיפוס האחרון לחרמון הוא אחד הרגעים המשמעותיים ביותר במסלול לוחם בסיירת גולני, מכיוון שלאחריו כל מי שמסיים את המסלול המפרך הזה, הופך להיות לוחם בסיירת גולני, יחידה מדהימה ומשפחתית. בגדול, הרווחתי המון מהמסלול הזה, חברים שהפכו למשפחה, מפקדים מהרמות הכי גבוהות בצה"ל והמון למידה עצמית כלפי עצמי".
