עומר זוהר, שתמיד נחשב לגולדן בוי של הקריות, החל את הקריירה שלו כעיתונאי במקומון ולאחר מכן כעורך בעיתון מקומי בירושלים, ומשם הדרך לכנסת הייתה קצרה. אחרי עשור בירושלים חזר לקריות תפקיד מנכ"ל עיריית קרית מוצקין ובהמשך הפך לסגן ראש העירייה. רגע לפני הבחירות המוניציפליות, מספר זוהר על הדרך הארוכה שעבר, על התקף הלב שחטף בגיל 32, התאומים שנולדו בגיל 43 ומודה שאחת החרטות שלו היא שמעולם לא ישב עם אביו לשיחה ואמר לו כמה הוא אוהב אותו.
זוהר, 49, נולד בשדרות דגניה בקרית חיים, בן זקונים. אחותו הגדולה מתגוררת זה 12 שנים בארה"ב. אביו, יוסי זוהר, היה סגן אלוף בצה"ל, ואמו יהודית הייתה בתם של זוג צ'כים, שברחו לפלשתינה, כשהנאצים עלו לשלטון, אך הבריטים שלחו אותם למאוריציוס, שם חיו כשש שנים. בשנת 1947 כשהורשו לחזור לפלשתינה, גילו שכל המשפחה שלהם נכחדה, ואז נולדה בתם.
"הייתי ילד מעורב. ילד שמצד אחד למד, אבל מצד שני היה הרבה בחוץ, שיחקתי כדורגל", מספר זוהר, "לא היו אז מחשבים, אז שיחקנו כל היום כדורגל בשכונה. תמיד עניינה אותי היסטוריה, אני תולעת ספרים, וגם היום, כשאני מאוד עסוק, אני יכול לקרוא בשבוע ספר או שניים. התחלתי בגיל מאוד צעיר לקרוא וזה היה רוב מה שהיה לנו לעשות, הרי היה לנו בקושי ערוץ אחד בטלוויזיה".
כשהיה זוהר בן 9 עברה המשפחה להתגורר בקרית ים. כשהגיע זמן הגיוס, הוא רצה להיות קצין – אולי בגלל העובדה שאביו שירת בקבע כקצין – אך תוכניותיו לא צלחו. "התחלתי את הצבא עם הרבה שאיפות. היה אז מסלול עתודה לקצונה והתחלתי אותו, אבל נפצעתי ובמהלך הבדיקות גילו לי אוושה בלב. הורידו לי פרופיל וסיימתי בלשכת הגיוס חיפה. היו לי צפיות יותר גבוהות מעצמי בצבא, רציתי לתרום יותר ולצערי זה לא יצא בסוף".
מהקריות לירושלים
כשהשתחרר מהצבא החל זוהר לעבוד במקומון "ערי המפרץ" מבית ידיעות תקשורת, שם צמח להיות עורך החדשות ועורך הספורט. במקביל התחיל ללמוד תקשורת וכלכלה באוניברסיטת חיפה, אבל אחרי שנה הבין שעבור לימודי כלכלה הוא צריך להשקיע יותר, ונשאר רק עם לימודי התקשורת, אותם סיים אולם לא הגיש את העבודות הסמינריוניות, ולכן לא קיבל את התואר. לימים, עשה תואר ראשון ושני במשפטים.
"אני פחות מחובר לעיתונות היום, אבל אז לעיתון היה הרבה יותר כוח, כי לא היו אמצעי תקשורת אחרים. לא היה פייסבוק או אתרי חדשות בכל פינה. היו עיתון ארצי ועיתון מקומי. היום אני רואה את זה בגודל של העיתונים. בתקופה שלי לעיתונות היו כוח, השפעה ועוצמה, והיום זה עבר לעולם הוויראלי".
אחרי חמש שנים במקומון מונה להיות מנכ"ל קאנטרי גלי גיל בקרית מוצקין, אך לאחר שנה, קיבל הצעה לעבור לירושלים לתפקיד עורך חדשות של המקומון שם. "אני זוכר שאמרתי לעורכת יעל אדמוני שאשמח להיות סגן עורך, אבל היא אמרה שכבר יש לה סגן. מאוד רציתי לעבור לירושלים, אני אפילו לא יודע למה. עברתי מהקריות, ממקום שבו הכרתי כמעט כל נפש שנייה למקום שאני לא מכיר בו אף אחד. אני זוכר שהערב הראשון שלי בירושלים היה הסילבסטר, לא היה ווייז, התחלתי לנסוע בירושלים ולא ידעתי לאן, בקושי מצאתי את הבית. זה היה שוק, עוצמה אחרת, עיר אחרת. שכרתי דירה בעמק רפאים, מול איפה שבנו לימים את קפה הלל, שם היה פיגוע. זה היה שוק עבורי, כי לא הכרתי אף אחד, לא יכולתי להרים טלפון לחבר ולהגיד לו שיבוא לקפה, אתה לגמרי עם עצמך. זו הייתה בשבילי תקופה שעיצבה אותי בהרבה מאוד מובנים".
אחרי שנה וחצי הפך זוהר להיות עורך העיתון וכיהן בתפקיד שנה וחצי עד שהחליט לעזוב ומונה להיות עוזרו של דני נווה, אז שר ללא תיק. בהמשך הפך לראש לשכתו במשרד התמ"ת ושלוש שנים נוספות במשרד הבריאות. בירושלים פגש גם את מי שלימים תהיה אשתו, טליה.
התקף הלב
לזוהר, בחור אטרקטיבי, הייתה הצלחה בקרב המין הנשי, אך לירושלים הוא הגיע כרווק. הוא נזכר: "זה היה שבוע של קור בירושלים, כשהתקשרה אליי חברה ואמרה שיש לה מישהי להכיר לי. אמרתי לה שתעשה ארוחת ערב ושתזמין את שנינו והיא אמרה 'לא' ושאקח את מספר הטלפון. התקשרתי לטל ודיברנו כמעט שעה. אז אמרתי לה שתאסוף אותי מהעיתון, נלך לשתות קפה ונחליט שאם זה לא מתאים, לא נסבול. על הדרך הכנתי כמה חברים מהעיתון שיצלצלו לבדוק מה קורה איתי אם זה לא יילך, כי היה לי בליינד דייט אחד בחיים שהיה כישלון ואולי בגלל זה חששתי. בערב הראשון כשישבתי איתה ידעתי שהיא תהיה אשתי ובאמת אחרי שמונה חודשים זה קרה".
השניים נישאו והקימו את ביתם בירושלים, שם נולדו גם אוהד, 17, ונעמה, 15. זוהר המשיך להתקדם בקרית הממשלה. "לימים, ב-2005, קיבלתי הצעה להקים את מפלגת קדימה", הוא מספר, "קיבלתי טלפון מעמרי שרון ואמרתי 'בסדר'. היה לא פשוט לעזוב את דני נווה, כי היינו ברמת משפחה, אבל אי אפשר היה להגיד 'לא' לאריק שרון וגם האמנתי בדרך שלו אז. הלכתי איתו, ובחודש בינואר הוא חטף אירוע מוחי. היו לי איתו שתי שיחות, אבל הייתי קרוב יותר לבנו עומרי. חודש אחרי אריק שרון חטפתי התקף לב קשה".
זוהר היה רק בן 32 כשהלב שלו החליט להפסיק לתפקד. זה התחיל כבוקר רגיל, בו לקח את בנו הבכור אוהד, אז בן 4, לגן. "כבר בדרך לגן התחלתי להרגיש סוג של כמו קלקול קיבה, קצת הזעתי. עליתי במדרגות לגן, וכשירדתי הרגשתי ממש לא טוב. נסעתי הביתה ומלמטה התקשרתי לטל ואמרתי לה שאני לא מרגיש טוב, שתביא לי מים. היא ירדה, שתיתי ואמרתי שאולי נזמין אמבולנס, אין לי מושג למה אמרתי את זה, זה היה משהו שלא אפיין אותי. האמבולנס הגיע וזיהה מהר מאוד שמדובר בלב שלי. העבירו אותי לנט"ן והגעתי לבית החולים שערי צדק. עברתי צנתור ובאמצע קיבלתי דום לב. אני זוכר את הרגע שאני נחנק וזה קורה הכל בשניות, לא היה לי אפילו זמן להילחץ, הרגשתי שאני נחנק וזהו. אם הדפיברילטור לא היה עובד ואי אפשר היה לתת לי מכות חשמל, אני מניח שזה היה זהו, אבל כנראה שזה לא היה הזמן שלי ללכת.
"למחרת הפסקתי לעשן מהרגע להרגע, ועד אז היה לי מאוד קשה להפסיק לעשן, ניסיתי את כל הדרכים ולא הצלחתי, והנה אני לא מעשן כבר 12 שנה. נכון שלקח כמה ימים לגוף להתחזק, אבל מאז ועד היום, אי אפשר להאשים אותי שהפסקתי את מרוץ החיים, אי אפשר להגיד שלא לקחתי על עצמי תפקידים לא קלים או לא מלחיצים".
מהר מאוד זוהר חזר לעבודה, אבל אז החליט שהוא לא רוצה עוד פוליטיקה. שתי הצעות הונחו לפניו. האחת – לנהל קרן של מיליארדר אוסטרלי שהקים קרן לשיתוף פעולה תרבותי בין ישראל לאוסטרליה, והשנייה – לנהל קרן של משקיעים אמריקאים בתחום הבריאות. "עשיתי את זה כמעט שנתיים עד שב-2008 הייתה ההתרסקות הכלכלית של העולם והם עצרו את ההשקעות שלהם, זה קרה בכל העולם".
בין מוצקין לסין
זוהר הכיר את ראש עיריית קרית מוצקין חיים צורי שבוע לאחר שנבחר לראשונה לראש העירייה. זוהר היה אז עיתונאי צעיר. "תמיד שמרנו על קשר, במיוחד אחרי שעזבתי את הקריות", הוא מגלה, "הייתה לי שיחה איתו והוא שאל מה אני עושה. זו הייתה התקופה של בחירות 2008, והוא ביקש ממני לבוא לעבוד איתו. אמרתי לעצמי שאעשה את זה תקופה, המשכתי לנסוע בין ירושלים לקריות, ישנתי פעמיים בשבוע אצל ההורים, ובשאר השבוע חזרתי לירושלים, ככה עד שנת 2010 כשהבנתי שזה מטורף. חיים שכנע את טל, אוהד ונעמה לעבור לקריה, מתוך הבנה שנמשיך את הדרך ביחד, מעבר לתפקידי כמנכ"ל העירייה".
משפחת זוהר עברה להתגורר בקרית מוצקין. זוהר כיהן כמנכ"ל העירייה ומנכ"ל החברה הכלכלית. "ואז פנה אליי מישהו שהכרתי מירושלים שהקים את חברת האוטובוסים 'צ'יינה מוטורס' וביקש שאבוא לעבוד איתו. כשהכרתי את טל היא אמרה שיהיו לנו ארבעה ילדים. שאלתי מה רע בשניים, והיו שניים. עברו כמעט 10 שנים מהלידה של נעמה, כבר גרנו בקריה, וטל אמרה שהיא מבינה שארבעה ילדים כבר לא יהיו אבל שנעשה את השלישי. היא נכנסה להריון ובאו מספר שלוש ומספר ארבע, שני בנים תאומים, היום בני שש, ואני חייב להגיד שזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים, להקשיב לטל, כי הם העיפו את כל הבית. מכיוון שטל נכנסה להריון והייתה בשמירה, הודעתי שאני לא יכול לבוא לעבוד בחברה, והוא הקים אותה לבדו".
לאחר בחירות 2013 מונה זוהר לתפקיד סגן ראש עיריית קרית מוצקין בשכר, וחודש לאחר מכן, פגש שוב, במקרה את בעלי חברת האוטובוסים הסינית שאמר לו, שהוא עדיין מעוניין שהוא ינהל את החברה שלו. "זה היה נראה לי אתגר מטורף לקחת חברה קטנה של 30 אוטובוסים ולהרחיב אותה. כשעזבתי את החברה היו בה 2000 אוטובוסים. בתוך העולם הזה בין האתגר להישאר פה או לנסוע, החלטתי לקחת את האתגר. דיברתי עם חיים (צורי – ה"מ). בהתחלה הוא לא אהב את זה, אני חושב שהוא קצת כעס עליי, אולי כי אמרתי לו את זה בדרך, ברכב, ואולי כי הייתי צריך לעשות את זה על ארוחת צהרים. ב-2014 התחלתי לעבוד ב'צ'יינה מוטורס', אבל נשארתי חבר מועצה ויו"ר רשת המתנ"סים, שבשבילי היא הבייבי הכי גדול. אני בתפקיד כבר שש שנים, ובתקופתי רשת המתנ"סים גדלה כמעט ב-80 אחוז בכל, ואני עושה את זה כמובן בהתנדבות".
בארבע השנים האחרונות זוהר יוצא את ביתו מדי יום בחמש בבוקר וחוזר לפני חצות. "עשיתי הרבה מסעות מרתקים בחיים שלי, אבל זה היה אחד המרתקים. זו הייתה מבחינתי חשיפה לעולם התחבורה, הייבוא וסין. לפני כן קראתי על סין בספרים, אבל היום אני מכיר חלקים ממנה מצוין, יודע להסתדר, מכיר אנשים. זה אומר להכיר תרבות אחרת, עולם עסקי אחר ובשבילי ההתעסקות עם להקים חברה היה מסע מרתק שאתה לומד בו הכל, ממקרו ומיקרו בכלכלה, דרך להכיר עולם תרבותי אחר לגמרי. גם היום ארבע שנים אחרי, סין היא אניגמה עבורי. מצד אחד, מפלצת כלכלית מטורפת, ומצד שני כשאתה יושב עם סיני, הוא יכול להגיד לך 'כן' ואתה צריך ללמוד שיש 'כן' ממש ויש 'כן' שנאמר כדי לא להעליב אותך. האינטראקציה העסקית בין הסינים לישראלים היא מטורפת, כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל והם יכולים להסתובב סביב הנקודה שעות וזה לא מרמאות, זה האופי שלהם. אם אתה מגיע איתם לנקודה שהם רצו להגיע, הם לא ירמו אבל עד שתגיע לנקודה, יוציאו לך את הנשמה. יש להם קטע שסינים בכירים לא מדברים באנגלית, גם אם הם יודעים. לשבת עם בכיר סיני מחברת אוטובוסים ענקית, לדבר באנגלית, כשאני יודע שהוא מבין ועדיין מתרגמים לו, זה מתיש. על כל נקודה זה דיון של שעות. אתה תדבר באנגלית, המתורגמן יתרגם והוא יענה בסינית ושוב תרגום, זה לוקח שעות. הם מרוויחים מזה את הדיונים הפנימיים שלהם, כי אם הוא היה מדבר איתי ישירות, המשא ומתן היה נגמר מהר, לטוב ולרע. לקח לי זמן להבין שזה התהליך. בהתחלה ההתנהלות הסינית תסכלה אותי, הייתי חוזר למלון מתוסכל".
אני שואלת את זוהר אם הסינים הביאו לו עצבים עם האיטיות של הדברים והוא אומר בשיא הרצינות: "מאז ההתקף, אני כמעט לא מקבל עצבים. אני יכול להיראות כאילו אני מתרגז, אבל לא ממש מרגיש עצבים בפנים. ב-11 השנים שעברו מאז התקף הלב, אולי פעם או פעמיים הרגשתי עצבים. הרי גיליתי שהכל יכול להיגמר בדקה, אז כמעט שום דבר לא גורם לי לעצבים, כי זה לא נותן לי שום דבר".
חיים הוא כמו אבא עבורי
לפני כתשעה חודשים, מתוך מחשבה שביחד עם בעל חברת 'צ'יינה מוטורס' יקימו מיזם חדש, עזב את החברה. המיזם לא צלח אבל בינתיים לזוהר היו שישה חודשי הסתגלות, מה שאפשר לו להקדיש יותר זמן למשפחה ולעיר.
"אחרי פסח נפגשתי עם חבר שהכרתי, בכיר מאוד בחברת דן שהציע לי להיות מנכ"ל של חברה לייבוא אוטובוסים שהקים עם משקיעים פרטיים. בחודשים האחרונים אני מפצל את הזמן שלי לשניים. מחמש בבוקר אני מקים חברה ואחרי הצהרים אני עושה בחירות עם חיים צורי. אני הרבה יותר בלחץ מאנשים שלא עברו מה שעברתי, אבל, מבחינתי, התקף הלב לא קיים".
שנים שמתהלכות שמועות בעיר על כך שזוהר סומן להיות יורשו של חיים צורי. אני שואלת את זוהר אם יש לו מחשבות ושאיפות להיות ראש עיר, ביום לאחר שצורי יחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים. "כן", הוא עונה חד משמעית, "כמובן שאני מדבר על מקרה שחיים יחליט שהוא רוצה לפרוש. אני חושב שהוא ראש עיר טוב ואני מאלה שיודעים להתווכח ולהגיד את דעתם, אבל חיים צורי ראש עיר טוב. אני מסתובב הרבה בארץ, מכיר המון ראשי ערים ואין הרבה ערים עם איכות חיים כמו במוצקין. זה לא קל, כי לעיר אין אזור תעשייה. הייתי מנכ"ל העירייה ואני יודע בדיוק מה נכנס מארנונה, וכשאתה מנהל את העיר והתקציב שלה כמו שמיכה, איפה שלא תמשוך תגלה רגל או יד, ועדיין אתה מצליח לשמור על עיר מטופחת, על חינוך טוב, גמלאים, זה אומר שהוא ראש עיר טוב.
"צורי יודע להביא תקציבים מעבר לתב"רים, ללחוץ, לריב, לתת בראש ולא לוותר כשמגיע לו משהו. אפשר למצוא חולשות בכל אחד, אבל בסוף צריך להסתכל על התמונה הכללית. לפני שנתיים אמרו לי 'בוא, תרוץ עכשיו'. בתקופה ההיא בכלל לא חשבתי על פעילות ציבורית, ודבר שני, חיים הוא כמו אבא עבורי וגם אם אתה מתווכח עם אבא, אתה לא תוקע לו סכין בגב. כל אחד יכול לבוא ולהגיד אני רוצה את זה ככה או ככה. יש דברים שלא תלויים בראש העיר, בטח אם אתה חי בעיר כלואה. זו הסיבה שהחלטתי שאני לא רוצה לרוץ אז, אבל בסוף החיידק הזה והרצון לעשות גרמו לי להיות מאוד מעורב בשנים האחרונות ברשת המתנ"סים, ובעיניי זו שליחות. אני לא מתפרנס מזה, זו באמת שליחות להגדיל מספר ילדים בגיל הרך פי שניים, לפתוח תוכניות לגמלאים ולאוכלוסיות חלשות, לנהל את החי פארק והספורטלי. הרשת צמחה בתקציב ההכנסות פי שניים, והעירייה נותנת רק 8 אחוז מהתקציב. גם אליי, כיו"ר, יכול לבוא מישהו ולהגיד שהיה עושה אחרת, אז יופי, אבל עדיין יש פי שניים פעילות ופי שניים הכנסות. יש עובדים נפלאים ברשת הזו, והיא עפה.
"מהסיבה הזו החלטתי להישאר בפעילות הציבורית. אם חיים יחליט לפרוש, בכל מקום אשאל את עצמי אם עדיף תחום פרטי, אבל אם אהיה בפוזיציה להיות ראש עיר זו שליחות שהייתי רוצה לעשות. כמה זמן לעשות אותה, אני לא נכנס לזה, אבל זו שליחות. כרגע זה מוקדם. חיים יהיה ראש העיר ונביא רוב במועצת העיר. כשחיים יחליט שהוא לא רוצה ואהיה שם, אז אעשה את זה".
כמה ימים לפני יום הכיפורים אני שואלת את זוהר האם בדרך הכה ארוכה שעשה יש לו חרטות. הוא עונה שהחרטות שלו בעיקרן באות מהמקרו ולא מהמיקרו. "חרטה אחת שלי היא שעד היום לא מצאתי את היכולת לשבת עם אבא שלי ולהגיד לו, שעם כל זה שאנחנו לא חושבים אותו הדבר ולא מסכימים על שום דבר, אני מאוד מעריך אותו על כל מה שעשה בשבילי עד היום. אולי כי היה איש צבא ולא היה בבית, הוא היה אבא לא פשוט ואנחנו לא מסכימים כמעט על כלום, יש לנו תפישות עולם שונות מאוד, אבל עדיין, זה משהו שמציק לי, אני אומר לעצמי שאעשה את זה, אבל לא מוצא את הזמן להגיד לו כמה אני אוהב ומעריך אותו".
על החרטה השנייה שלו, קיבל זוהר את ההזדמנות לעשות תיקון והוא מנצל אותה. "עם הילדים הגדולים שלי כמעט לא מצאתי זמן להיות אבא מעורב, להיות שם בדברים הקטנים, להגיע איתם ליום הראשון בכיתה א', כמו שעשיתי עכשיו עם התאומים, או ללכת לאירוע שלהם בית הספר או בגן. כשאוהד ונעמה היו קטנים, חשבתי שהחיים והעבודה הם הדבר הכי חשוב והייתי שם רק שהיו צריכים אותי. זה לא מספיק, כי צריך להיות איתם בדברים היומיומיים. היום, הבנתי שהשתניתי לטובה, וביום הראשון ללימודים הודעתי במשרד בתל אביב שאני לא מגיע והלכתי עם התאומים לכיתה א'. כבר לפני שנה אמרו לנו שכדאי לפצל את התאומים, שיפתחו אישיות משלהם, ואז היה משבר. עברנו שלושה ימים קשים יחסית, אני זוכר שבסוכות אמרתי לטליה שאם אחרי החג ימשיכו הבכי והכאב שלהם, של להיפרד בבוקר, אנחנו מאחדים אותם. לרוב החברים שלי אין ילדים בגיל של הקטנים שלי, והתאומים הם העולם האחד של השני. נכון שיש להם חברים, אבל הם שניים שהם אחד, כך שאז, לא יכולתי לראות את הכאב הזה".
