בית / הד הקריות / חיי יהודית

חיי יהודית

היא הייתה ילדה קטנה כשיהודים נורו לידה למוות ברחוב כמו זבובים, כשנזרקה לצריף התאומים של ד"ר מנגלה וכשאביה הלך מבלי שוב בצעדת המוות. 27 שנה הייתה ספרנית בספרי...
ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)
ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)

 

במשך כמעט שלושה עשורים עבדה יהודית שדה כספרנית בספרייה העירונית בקרית מוצקין, כשאף אחד לא ידע, שבהיותה בת 10, ניצלו חייה במחנה ההשמדה אושוויץ. השבוע, היא הדליקה שדה משואה בטקס הזיכרון המרכזי בעיר.

שדה נולדה לפני 82 שנה בעיר הקטנה מיכלופצ'ה בצ'כוסלובקיה. "ילדותי עברה עליי בכיף גדול, כי הייתה לנו חצר גדולה מאוד, מאחר שסבא שלי היה סוחר תבואה. היו לו שישה ילדים והוא בנה לכל ילד יחידת דיור עבור המשפחה שלו. האחים של אמא לא היו נשואים, ואני ואחי עשינו חיים משוגעים, כי כל הדודים היו מבוגרים, וסבא וסבתא פינקו אותנו. הייתי באה מבית הספר, נכנסת אל הדודה ואחר כך אל הסבתא, פינוק אחד גדול, באמת ילדות מופלאה.

"המלחמה הגיעה אליי בצורה מאוד משונה. אמא הגיעה יום אחד הביתה עם חמישה או שישה כדורי צעצוע, הייתי רגילה לקבל צעצועים, אבל לא בכמויות כאלה ושאלתי למה היא הביאה כדורים. היא הסבירה שיש מלחמה וכשהיא תגיע לצ'כוסלובקיה, הם יצטרכו גומי להשתמש בו כמסכת גז".

יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)
יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)

בשנת 1942, בצ'כוסלובקיה עדיין לא הורגשה המלחמה, מאחר שהשלטון בעצמו היה יוצא מדי פעם עם הוראות מה מותר ומה אסור ליהודים לעשות.

הבריחה להונגריה. שדה: "ב~1942 התחילו המשלוחים. אמא שלי הייתה אישה מיוחדת מאוד, אינטליגנטית והיה לה קשר עם ראש העיר. הם הסכימו ביניהם, שכשהרשימות יגיעו אליו, הוא ישלח את העוזרת שלו שתגיד לאמא שהוא צריך חלב עיזים עבור הבן שלו, וזה יהיה הסימן שאנו צריכים לברוח להונגריה.

"כך בדיוק היה. ההודעה הגיעה ואנחנו עברנו את הגבול להונגריה. הגענו אל הגבול ברגל וזחלנו על הגחון כדי שלא יבחינו בנו. אני עדיין מרגישה את הזחילה ורואה את השומרים עושים את הסיבוב, כשאנחנו מחכים שיעברו כדי להמשיך לזחול".

בהונגריה חיכה אביה, שיצא לשם עוד קודם לכן ושכר דירה בבודפשט אצל משפחה של גויים. "הדוד שלי נלקח מצ'כיה לפולין, אבל בשנת 1943 הוא ניסה לברוח, נתפס, קיבל מכות רצח, נלקח למחנה בחזרה, אבל הצליח לברוח שוב. אני לא יודעת איך הוא ידע איפה אנחנו, אבל הוא הגיע אלינו לבודפשט וסיפר על כל הזוועות, על מקלחות הגז והמשרפות".

יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)
יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)

בני המשפחה המשיכו להתגורר בדירה השכורה בבודפשט ולדבריה, למרות הפחד, אמה הייתה לוקחת אותה ואת אחיה הבכור לביקור במוזיאונים, בגן החיות ובקרוסלה. "הגיעו החגים ואבא רצה ללכת להתפלל בבית הכנסת הגדול בעיר. אמא התחננה בפניו שלא יילך לשם, אבל זה לא עזר והוא הלך. אני לא רוצה לשפוט אף אחד, אבל תפסו אותו, ככל הנראה, בגלל הלשנה של בן עירנו. עקבו אחריו ותפסו אותנו. את אמא ואבא לקחו לבית הסוהר והרביצו להם. אמא אמרה להם שהיא בהריון אז הם הפסיקו להרביץ לה, למרות שהיא לא הייתה. אותנו השאירו לבד בבית. הדוד כבר עזב והשוטרים חזרו לעשות חיפוש. אני ואחי עשינו את עצמנו ישנים. הם הפכו את כל הבית, אבל עזבו ולא דיברו איתנו".

לאמה של שדה הייתה אחות שהתגוררה בהונגריה עוד לפני המלחמה. שדה לא יודעת להסביר איך הדודה ידעה, אך יום אחד היא הופיעה בבית, עם בנה בן ה~4 ולקחה אותה ואת אחיה. "היא הכניסה אותנו לבית יתומים ואני מיד התחלתי ליילל. היינו שם יום או יומיים ולא הפסקתי לבכות. בסוף עלה למישהו רעיון, שייתנו אותנו לראש הקהילה היהודית בעיירה, וזה עבד. העבירו אותנו לקהילה היהודית, אחי היה אמור ללכת לבית של רופא ואני הייתי אמורה להיות אצל משפחה יהודית ענייה שאוכל לא היה להם. שוב התחלתי לבכות. בסוף הם לקחו גם את אחי. הם היו אנשים מקסימים. היו להם ארבעה ילדים, ובארוחת צהריים היא הייתה מגישה בליל של אוכל במנה אחת. היא הכריחה אותי לאכול את זה".

יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)
יהודית שדה, ניצולת שואה (צילום: דורון גולן)

משחדים את השוטרים. שדה ואחיה התאקלמו במשפחה, עד שיום אחד, באמצע ליל הסדר, הגיעה המשטרה לקחת את שדה ואת אחיה לפולין. בני המשפחה שלחו את ארבעת ילדיהם למשפחות היהודיות כדי לאסוף כסף, במטרה לשחד את השוטרים. הילדים הצליחו לאסוף את הכסף ושדה ואחיה חזרו אל המשפחה. כשההורים של שדה שוחררו מהכלא, הם חזרו איתם לעיירת הגבול בהונגריה.

שדה: "שוב הייתה לנו דירה והיו לנו שם הרבה קרובי משפחה. במרץ 1944, כשהגרמנים נכנסו לאזור, התחילו להגיע ההוראות להתפנות. אייכמן היה שם עם העוזר שלו והיה להם ניסיון לא נורמלי, כי הם כבר אספו את היהודים מכל אירופה ואלו היו המשלוחים האחרונים. אמא שלי הלכה משכן לשכן וביקשה מהם לברוח ולא ללכת למקומות האיסוף. היא אמרה להם שמקסימום הם יקבלו כדור בראש, אבל זה יהיה הרבה יותר קל מאשר ללכת לנקודות האיסוף. הם אמרו לה שאם לא תפסיק, הם ילשינו עליה שהיא מפיצה שקרים. אמא לא הצליחה לשכנע אותם. בינתיים, היא הכינה מקום בבוידעם אצל מישהו ועברנו לשם".

כשהעיר השתתקה מקולות פינוי היהודים, הוציאו הוריה של שדה את ילדיהם מהמחבוא, הלבישו אותם בבגדי איכרים ויצאו לדרך, בחזרה לצ'כוסלובקיה. "אבא שם עליו סרט שחור כמנהג אבלות הנוצרים, אמא התלבשה כמו איכרה וגם אנחנו, ובדרך שיחקנו עם כדור. היה שם שדה תעופה ענק. לא הייתה דרך אחרת והיינו צריכים לעבור דרך הכביש הראשי ליד שדה התעופה. בשער שדה התעופה עמדו שני גרמנים ושמרו ואנחנו עברנו כמה מטרים מהם ושמענו שאחד אמר לשני שאנחנו יהודים. קפאתי. אמא ואבא שמעו, אבל המשכנו בדרכנו והם לא עשו לנו שום דבר. הגענו אל מישהי נוצרייה שאמא הכירה ואמרנו לה למצוא מישהו שיעביר אותנו בחזרה את הגבול. זה כבר היה כל כך מסוכן, כי הגבול נשמר על ידי גרמנים וגם על ידי הונגרים, אבל אותה אשה ידעה מי התעסק בהעברת יהודים לגבול ואיימה עליו שאם לא יעביר אותנו את הגבול היא תלשין עליו. אמא שילמה לו סכום אדיר והוא העביר אותנו. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזו לעבור את הגבול, אולי רק חיה שהכלבים רודפים אחריה יכולה להבין את ההרגשה".

בני המשפחה עברו את הגבול והגיעה בחזרה לביתם. בבית המשפחה התגוררו הסבא והסבתא. מאחר שהסבא היה סוחר חיטה, שירותיו נדרשו למאמץ המלחמתי והוא קיבל אישור מיוחד להישאר, כשאחד מהדודים נשאר לעזור לו.

 

"הדלתות נפתחו, הכלבים נבחו והגרמנים צרחו. הם עשו את זה במתכוון כדי שלא יהיה לנו ראש לחשוב מה קורה. זה היה נוראי. בתוך דקות, ביעילות מדהימה, היינו גברים ונשים לחוד"

 

שדה: "אחרי שהגענו פינו אותנו למערב צ'כוסלובקיה ושיכנו אותנו בבתי חרושת לייבוש טבק. משפחות שלמות על הרצפה. מפונקים כבר לא היינו. הייתה שם אשה, שבכתה בכל יום שישי כשהדליקה נרות, גברת לבקוביץ. כששאלתי אותה יום אחד למה היא בוכה, היא סיפרה שב~1942 לקחו את בתה, אדית, ומאז לא ראתה אותה. לימים, אדית זו תציל את חיי באושוויץ. יום אחד באו הגרמנים עם משאיות. התוכנית הייתה לרכז את כולנו, את כל מי שעוד שרד את צ'כוסלובקיה, ולגמור את הסיפור".

מנשקת נעלי שוטר. הוריה של שדה היו בעבודה כשהגיעו הגרמנים לפנות אותם. "אמא רצה מהעבודה. הגרמנים הכניסו את היהודים למשאיות. אמא לקחה אותנו והתחילה לרוץ, עם עוד אנשים שרצו לאותו הכיוון. הגרמנים לקחו תת מקלע והתחילו לירות, לידי נפלו יהודים כמו זבובים. אני לא יודעת איך, אבל אבא שלי שהיה בעבודה, פתאום הופיע מהצד והצטרף אלינו ואז חתכנו לתוך שדה תירס מאוד גבוה, זחלנו והסתתרנו כל הלילה עד שלפנות בוקר יצאנו משם ואמא אמרה שיש לה מקום מחבוא שהכינה מראש".

בני המשפחה הגיעו לזוג איכרים, שהסכימו להסתיר אותם בעליית הגג תמורת כסף רב. "הבית היה מוקף חומה גבוהה וסורגים על החלונות, אך יום אחד, כשהאיכר לא היה בבית, נכנסו פתאום שני שוטרים ואמרו לנו שהם יודעים שאנו למעלה, שנרד. ירדנו למטה וזו טראומה קשה עבורי עד היום. עוד לא הייתי בת 10. נישקתי את הנעליים של אחד השוטרים והתחננתי שיעזוב אותנו. הם לא הסכימו בשום פנים ואופן, סגרו את הדלת, השאירו אותנו והלכו להזעיק תגבורת. אמא הוציאה מהחשמל את הפקקים ועשתה חושך. אני לא יודעת איך, כי היא הייתה אישה מלאה, אבל היא הצליחה לצאת דרך הסורגים. יצאנו לחצר, שם הייתה חומה גבוהה, אבא זרק אותנו מעל החומה ועברנו אותה והתחלנו לרוץ. היה כביש שבשני צידיו תעלות והסתתרנו שם. מרחוק שמענו שהם מתקרבים, הם הגיעו עם הפנסים, עברו עם הפנסים מעלינו ולא הבחינו בנו. אם היו מטים קצת את הפנס היו מגלים אותנו".

בני המשפחה הלכו למקום מחבוא נוסף שהאם הכינה מבעוד מועד, מתחת לקרקע. התחבאו שם כ~20 יהודים. אלא שבתום תקופה קצרה, נעצר בנו של האיכר שהסתיר את היהודים והמשטרה הגיעה לשם ופינתה אותם. "סידרו אותנו בשורות שנתחיל ללכת. היה שם יהודי מבוגר עם מזוודה, לנו כבר לא היה כלום, אבל הוא הגיע כנראה מהאזור, אז אבא סחב לו את המזוודה. אחרי כמה צעדים, היהודי המבוגר אמר לשוטר שהוא לא מסוגל ללכת יותר, ומיד הוא ירה בו, לידנו. אמא תפסה אותי שלא אראה, אבל ראיתי. אבא נשאר עם המזוודה, המשכנו ללכת על הכביש ומשני הצדדים עמדו הגויים והיו מלאי סיפוק ושמחים, ראיתי את הרוע".

 

"קודם הם הפרידו בין גברים לנשים ואחר כך שלחו את הנשים והילדים להתרחץ. כשעמדנו בשורה ירד לי האסימון שאנחנו הולכים לתאי הגז. התחלתי לצרוח כך שבכל בירקנאו שמעו אותי. אמא אמרה לי שאפסיק לצרוח כי אקבל כדור בראש"

 

בקרונות בדרך לאושוויץ. קבוצת היהודים הגיעה למחנה סרד, ושדה הייתה מאוד מאושרת, כי מצאה שם את סבה וסבתה. "כבר לא הצטרכתי אף אחד, סבא וסבתא ואמא ואבא היו, ולא הצטרכתי להתחבא, הייתה לי הקלה לא נורמלית. זה שהייתי בין הציפורניים שלהם לא העסיק אותי. לא היינו שם הרבה זמן, כי העבירו אותנו לאושוויץ. בתוך הקרונות היינו כמו בהמות, אחד על השני, היה שם דלי לצרכים".

קבלת הפנים באושוויץ הייתה הרבה יותר טראומטית עבור שדה. "הדלתות נפתחו, הכלבים נבחו והגרמנים צרחו. הם עשו את זה במתכוון כדי שלא יהיה לנו ראש לחשוב מה קורה. זה היה נוראי. בתוך דקות, ביעילות מדהימה, היינו גברים ונשים לחוד, אחרי שהשארנו הכל בקרונות. ואז התחילה הסלקציה. פתאום הגיע גרמני על אופנוע ונתן דף למישהו. בדיעבד אני יודעת שזה היה מנגלה. הוא נתן פקודה שכל המשפחות יעלו ביחד לקרונות, ייקחו את החפצים וירדו.

"באחת ההרצאות של מרכז משמעו"ת שאלתי את אחד המומחים אם הוא יודע מה היה בטרנספר של 3 בנובמבר. הוא אמר לי שזו הייתה הפעם הראשונה שלא הכניסו אנשים לתאי הגזים, מאחר שבאותו היום הגיעה פקודה שצריך לביים משפחות מאושרות בשביל הצלב האדום. אנחנו היינו חומר נהדר, כי לא הגענו ממחנות, לא היינו לגמרי מורעבים והיינו עדיין לבושים עם הבגדים שלנו. קיבלנו שמיכות שזה פינק אותנו, היינו כולנו ביחד. שבוע הסיפור הזה נמשך וזה היה נפלא, אבל אחר כך…

"קודם הם הפרידו בין גברים לנשים ואחר כך שלחו את הנשים והילדים להתרחץ. כשעמדנו בשורה ירד לי האסימון שאנחנו הולכים לתאי הגז. התחלתי לצרוח כך שבכל בירקנאו שמעו אותי. אמא אמרה לי שאפסיק לצרוח כי אקבל כדור בראש, אמרתי לה שכדור בראש אני מוכנה לסבול, אבל לא את הגזים. הגיע גרמני ושאל את אמא למה אני צורחת. אמא לא התבלבלה ואמרה לו מה שאמרתי. הוא אמר לה שהוא נכנס איתנו למקלחת ואין שם גז והוא יהיה איתנו עד שנצא. הוא נכנס איתנו והיה לי ברור שגז לא יהיה, נרגעתי והוא עמד עד שיצאנו.

"אחר כך הפרידו בין האימהות לבין הילדים. היה שם אמפיתיאטרון סגור, הכניסו את כל הילדים לשם והאימהות נותרו בחוץ. לא עשו לנו כלום, אבל היה קצר חשמלי ופתאום היה חושך. היינו בטוחים שזהו, התחלנו לצרוח והתנפלנו על הדלת. יצאנו. את אמא יותר לא ראיתי, כי שלחו אותה לגרמניה לעבוד בבית חרושת לאמצעי לחימה".

בצריף של מנגלה. שדה מצאה את עצמה בצריף של התאומים והילדים שהיו מועדים לניסויים של ד"ר מנגלה. למזלה, במחנה הייתה גם בת דודתה, מגדה הלינגר, והיה לה תפקיד רציני. "כל פעם היא הייתה מגיעה להגיד לי להסתתר, כי מנגלה בא, הנחתה אותי שלא אצור איתו קשר עין, שלא יראה אותי. היא פשוט הצילה אותי. בצריף שלי הייתה אותה אדית לבקוביץ. ניגשתי אליה, בצורה תמימה לחלוטין ואמרתי לה שאמא שלה הייתה איתי. יותר לא הייתי צריכה, היא גם ככה הייתה נשמה טובה ותמיד, כשהייתי הולכת לבקר את סבתא שלי בצריף ממול, היא הייתה קוראת לי להגיע למסדרים וזה מה שהציל אותי".

בינתיים, סבתה חלתה והועברה לבית החולים במחנה, שם נפטרה. "עולמי חרב עליי כשסבתא נפטרה. את אבא פגשתי כל ערב, כי הוא שהה במחנה ליד. הזקיף ראה אותנו והבין, אבל לא עשה כלום, אני לא יודעת איך לי היה עסק עם גרמנים פחות סדיסטים. הגיע יום מצעד המוות, כי את כל אושוויץ רצו לרוקן מיהודים.  היה שם כבר די תוהו ובוהו בתוך המחנה ואנו פרצנו ארגז לחם והעברתי לחם דרך הגדר החשמלית לאבא שלי. הוא התחנן שלא אלך לצעדה, אבל אמרתי לו שאני הולכת. הוא אמר לי לפחות להכניס נייר לתוך הנעליים, שיחמם אותי. הייתי מאוד חכמה והכנסתי כל כך הרבה נייר לנעליים שהסירקולציה של הדם הפסיקה לעבוד. כשהוציאו אותנו מהצריף והעמידו אותנו בשורה, התחילו לי כאבי תופת והתחלתי לצרוח. הגיע האס אס ושאל מה קרה ואמרתי לו שאני לא יכולה לעמוד. הוא פתח את הדלת של הצריף, הכניס אותי ואת החברה שלי ועוד כמה ילדים וסגר את הדלת. אבא חשב שיצאתי לצעדת המוות, וביום הזה הוא נעלם".

שדה נותרה בצריף הנעול כשהיא סובלת מכאבי תופת ברגלה והמצפון מייסר אותה, בידיעה שאביה יצא אל צעדת המוות בעקבותיה, ואילו היא, נותרה במחנה ללא יכולת להודיע לו.

שדה: "למחרת הגיעו הגרמנים והוציאו אותנו לכיוון בירקנאו. שמענו כבר את התותחים של הרוסים ובאמצע הדרך הגרמנים עזבו אותנו וברחו. אני איבדתי הכרה ולא זוכרת יותר כלום".

שדה התעוררה בדרגש באושוויץ ולאחר מכן התגלגלה לבית יתומים בצ'כוסלובקיה. מי שהוציאה אותה משם הייתה בסופו של דבר אחת מדודותיה. "אם יש לי פינה בלב זה לדודה הזו, שנפטרה לא מזמן בגיל 95. יום אחד הדוד בא ואמר לי: 'קומי ותתלבשי, אמא הגיעה'. פרצתי בבכי נוראי ואמרתי לו שלא עושים צחוק מדברים כאלה. אבל הוא התעקש שאצא. יצאתי לחצר ואמא לא הייתה שם. עמדנו וחיכינו ופתאום היא נכנסה עם בובה גדולה בידיה. ככה פגשתי את אמא".

בשנת 1949 עלתה שדה לישראל בעליית הנוער, כשהיא מותירה את אמה ואחיה בצ'כוסלובקיה. בשנת 1963 נפטרה אמה, כששדה לצידה. אביה, סבה וסבתה לא שרדו את השואה.

לשדה שני ילדים, בן ובת, וחמישה נכדים. במשך 27 שנה היא עבדה כספרנית בספרייה הציבורית בקרית מוצקין ולא סיפרה לאף אחד שהיא ניצולת שואה. "יום אחד עשיתי תערוכת ספרים בנושא בין הורים לילדים והיה לי תקציב די רציני לרכישת ספרים. כל חיי לא למדתי שום דבר חוץ מספרנות. הייתה שם יועצת פדגוגית מהתיכון, שביקשתי ממנה לבוא ולעבור על הספרים ולומר לי אם לא עשיתי פשלות. היא הקדישה מזמנה כמה שעות טובות עד שקיבלתי אישור ולאחר מכן היא אמרה לי שעכשיו יהיה לי חוב מוסרי אצלה. היא היחידה שמה לב שיש לי מספר על היד וביקשה שאבוא להרצות בפני התלמידים לפני הנסיעה לאושוויץ ואספר להם את סיפורי".

 

בדוק גם

סיוע באיתור נעדר מכרמיאל

משטרת מחוז צפון, תחנת כרמיאל, מבקשת את עזרת הציבור באיתור הנעדר נועם דוד מרגולין, בן 31, תושב כרמיאל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *