רק לאחרונה יכולה אנג'ליקה אגבייב (43) לנשום לרווחה. לא מזמן הסתיים פרק החובות בחייה, איתם נשארה מנישואיה הכושלים. את ניסיון חייה המר, היא תרגמה לסדנאות ולאחר ששמעה מכל הכיוונים, שהיא צריכה לתעד את סיפור חייה, החליטה לכתוב ספר ועכשיו היא מבקשת שתעזרו לה במימונו.
אגבייב נולדה בקווקז, כבת בכורה ובגיל שנה עלתה עם הוריה לישראל והמשפחה התמקמה בקרית ים, שם גם נולדו שלושת אחיה. "הייתי בת בן, עולה על גגות עם כל החבורה, משחקת גולות. בגיל מאוד קטן הייתי לוחמת. הייתי ילדת מפתח אוספת את האחים שלי מהגנים מבתי הספר כי ההורים שלי עבדו מאוד קשה, הייתי מכינה להם לאכול ומסדרת הכל עד שאמא הייתה חוזרת. בבית ספר לא הייתי הכי מקובלת, הייתי חנונית, ילדה של בית", היא נזכרת השבוע.
בגלל העובדה שעלתה לישראל בגיל שנה, היא לא ממש זוכרת קשיי קליטה, אך לדבריה הקושי התחיל, כשסבא שלה עלה לישראל בשנות התשעים. "כשסבא שלי הגיע לישראל התחיל הלחץ, כי כל בנות הדודות שלי התחתנו ואני עוד לא. בגיל 17 ניסו לעשות לי שידוך ולא הסכמתי. דוד שלי אמר שהוא רוצה לעשות איתי סימולציה לטקס התה. יש טקס בעדה הקווקזית של הכנת תה. אם גבר ראה אותי ושמע שאני ממשפחה טובה והמשפחה מאוד מכובדת ומוכרת, הוא מברר עלי ומגיע אלי הביתה עם אמא שלו ואני אמורה להגיש לו תה ויש טקס שלם. אם הוא מרים את הכוס, הוא רוצה אותי, אז הוא מבקש שיחה, נכנסים לחדר ומחליטים מה הלאה. לא היו יותר מדי אופציות, הייתי יכולה לראות כמה בחורים, אבל בסוף הני צריכה להתחתן עם מישהו אחרת אני נחשבת זקנה. אמא שלי הייתה אישה דומיננטית בבית אמרה לאבא שלי לתת לי לעשות צבא".
היא התגייסה לצבא, שם פגשה את מי שלימים יהפוך לבעלה. בזמן של עוצר יציאות מהבסיס, היא צלצלה לסבתה וביקשה ממנה להגיד שסבה לא מרגיש טוב, כדי שישחררו אותה מהבסיס. "היא חשבה שיגיעו מהצבא, שמה מזרונים בסלון ואמרה לסבא שלי לשכב שם עד שיבואו. נכנסתי לסבתא שלי הביתה, ואבא שלי כעס כזה כי מה יגידו שהבת שלו בצבא. סבא הסתכל עלי והתחיל לבכות, הוא ראה אותי עם הנשק ואמר: 'מה, את הקטנה שומרת עלי?' פשוט בכה, היה נראה לו לא הגיוני שאני שומרת עליו".
אגבייב השתחררה מהצבא ומיד נישאה לחבר מהצבא. "לא כל כך רציתי את החתונה, אבל היה עלי לחץ, שדי עשיתי צבא ועכשיו אני צריכה להתחתן. היה לי קשה. יש לי המון כבוד לאבא שלי, גדלנו כאנשים שמאוד מכבדים את ההורים, זה משהו שנשאר לך בתת מודע, גם התרבות נשארת שם. היה לי מאוד קשה כאישה צעירה ונשואה, כי בעלי לא עזר בבית ואם לא ההורים שלי, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת. אחרי שנה הלכתי לרבנות, אבל הרב שחור החזיר אותי הביתה ואמר לי: 'לא קוטעים רגל פצועה, מטפלים בה', ושלח אותנו למגשרים ויועצים. העובדת הסוציאלית אמרה לבעלי שאנחנו רוקדים צעד תימני, אחד קדימה שניים אחורה, שאנחנו לא מתאימים. הייתי מוציאה אותו מהבית והוא היה חוזר עם משטרה, שהייתה אומרת לי שזה גם בית שלו. פרנסתי לבד, עבדתי במשק בית וזה היה מאוד קשה. אמרתי שייקחו את הבית, לא הייתה לי ברירה, הוא לא רצה לצאת. קמתי ועזבתי את הבית, הילדים היו בני 10, 11. באתי למנכ"ל רשת המתנ"סים בקרית ים, אמרתי לו שאני עוזבת את הבית אבל לא יודעת מה עושים. הוא הכיר אנשים בקרית מוצקין ואיזה מתווך וחתם לי כדי שאעבור לדירה. עד היום אנחנו בקשר מדהים".
חובות במיליון שקלים
אגבייב מכנה את לוזון כמלאך ולאורך כל סיפור חייה היא מצאה מלאכים בדמות אנשים שבאו לעזרה. "היה מלאך שני במתנ"ס, איכשהו כאילו אלוהים שם אותו שם כשהילד שלי היה בן 13. עוד לא עשיתי לו בר מצוה, לא ידעתי מה לעשות, חמי וחמותי לא היו כבר בחיים ואני יודעת שהילד חצי תימני חצי קווקזי. היה במתנ"ס אב בית תימני, שלום שאמר לי להביא את הילד והוא לימד אותו לעלות לתורה בניב תימני. את האירועים לילדים החברים שלי עשו, כל אחד תרם משהו, אמא שלי נתנה כסף. בעלי השאיר לי חוב של מיליון שקלים, כל החובות היו עלי, לא היה לו אפילו חשבון בנק".
למזלה הגדול, הוריה תמיד היו שם בשבילה, אבל גם כשניסתה להתמודד עם החובות הכבדים, ניסתה להיעזר בעורך דין ועוד אחד, עד שהגיעה לניר ברקון. כל השנים עבדה במתנ"ס אבל לפני שלוש שנים פתחה עסק לשיווק ופרסום. היום היא עושה די הרבה דברים, ביניהם סדנאות להעצמה, מתנדבת בעמותת "יוזמות עתיד" שמעניקה כלים לנשים במצוקה, עושה אימון אישי וסדנאות. יחד עם עו"ד ניר ברקון יצאה לתהליך של פשיטת רגל וממש לפני מספר ימים קיבלה הפטר.
היום ילדיה נאור (22) ונופר (20) כבר גדולים, נאור שירת כמפקד בחיל האוויר וגם נופר התגייסה לקרבי. "נופר התגייסה בדיוק כשעזבתי את רשת המתנ"סים ופתחתי את העסק. עפתי על עצמי, הדברים זרמו, אבל באותו היום, משהו אמר לי לחזור הביתה. הגעתי הביתה, שמתי ראש לנוח ונופר מצלצלת. היא אומרת לי: 'אמא, נפלתי אבל אל תדאגי'. ביקשתי ממנה לצלם את היד וראיתי שכל היד למטה, הכתף נפלה לה, היא נפלה מגובה שני מטרים בתרגיל. הצבא לא התייחס אליה, השאיר את הציוד שלה בשטח, לא הגיע איתה אף אחד לבית החולים, אני נסעתי באמצע הלילה לסורוקה. הגעתי וראיתי אותה זרוקה בפרוזדור ורציתי למות, חשבתי לעצמי, לידי מי הפקדתי את הילדה. היה שם רופא, מלאך. הוא צלצל לר"מ 2 והתחיל לצעוק עליהם שזו לא הפעם הראשונה שנופלים מהקורה הזו. צעק עליהם שנופר הולכת הביתה, אמר לי שאם לא אקח אותה לפיזיותרפיה, היא תישאר עם נכות ביד. מה היה הקורה אם לא היה אומר לי את זה? לקחתי אותה הביתה וביום ראשון הגענו לבית החולים 10. לא רצו לקבל אותה, כי הרופא לא העביר טפסים. כבר התחלתי ממש לכעוס, איפה הניהול של הקצינים? בסופו של דבר, נופר נכנסה ויצאה מבית החולים, עושה את הצבא עד הסוף, היא משתחררת עוד חודש. היא הייתה רקדנית ובתחרויות ריקוד, הייתה מש"צית, עשתה הכל, הייתה ילדה מאוד פעילה ופתאום למצוא את עצמה בצבא לא עושה כלום, זה ממש היה לה קשה".
ניצחון אישי
מתוך הקושי היא התחזקה והחלה להנחות סדנאות בהן סיפרה את סיפור חייה ואיך הצליחה לצאת מהחושך לאור. "בסדנאות כל הזמן אמרו לי שצריך לכתוב את מה שאני אומרת. במקביל, אני כותבת בלוג זה שלוש שנים ומתוך הפידבקים שקיבלתי, הבנתי שאני כותבת יפה, מרגש וענייני. החלטתי להוציא ספר, שנקרא 'דרך המלאך', גם דרך המלך וגם מהמשפט שאמא שלי תמיד אומרת בקווקזית: 'אדם צריך שליח בחיים, סוג של מלאך'. בתוך הספר אני מביאה את סיפור החיים שלי וגם התובנות אליהן הגעתי מאנשי העסקים שעבדתי איתם. אני חושבת שהמזל שלי הם האנשים סביבי, כשאתה יוצר קשרים עם אנשים, זה נראה אחרת ואני אדם של אנשים. דוד שלי טבע בנהר בקווקז ונפטר וכל שנה אני זוכרת את הרגעים הקשים באזכרות שלו, כשאבא שלי היה מתפרק. כילדים לא הרשו לנו ללכת לים, לא ידענו לשחות וכשבאתי למועדון הימי והתחלתי לעבוד עם גיל הורוביץ, יום אחד הוא ראה אותי מבואסת וקלט אותי. אמר לי שאני נכנסת לשיעור סאפ ולמרות שעד היום הרגליים רועדות לי לפני הכניסה למים, התחלתי לגלוש ואפילו זכיתי במקום הראשון בתחרות סאפ, שזה היה ניצחון אישי".
לפני מספר שבועות, לאחר שקיבלה הפטר על החובות מנישואיה, הצליחה אגבייב לעבור דירה ומצאה פינה שקטה בקרית מוצקין. עם ההחלטה לכתוב ספר, הבינה שתצטרך לגייס דרכי מימון לא שגרתיים, כי לא נשארה עם כסף. "החלטתי לצאת למימון המונים בג'אמפ סטארטר, כי לא נשאר לי כסף. ערכתי וידאו של כמה דקות ובו סיפור חיי, שגרף הרבה מאוד הודעות ותגובות, אבל לא בטוח שאנשים מבינים שהם צריכים להיכנס לקמפיין ולרכוש משהו. יש שם שיעורי סאפ, שיעורי סלסה, יש אימון אישי איתי ויש אפשרות לקבל שירות לדפים עסקיים או הרצאה, כל פעם הדברים ישתנו שם".
שנים שהיא פוגשת מלאכים, אבל היום היא חולמת להיות מלאך בשבילה לאנשים אחרים. "החלום שלי הוא שהספר יצליח, שאקדם את העסק בצעדים משמעותיים. את ההון הכי חשוב בעסק, אני משקיעה בעצמי, לומדת ומתחברת לאנשים, תמיד מחפשת את האנשים הטובים ביותר בתחום שלי כדי להתקדם. אני שמחה שאני כבר לא בפשיטת רגל, רק לאחרונה קלטתי שהכל מתהפך לטובה. יש לי פסנתר שהגיע איתי מקווקז וכשהעברתי אותו אל הבית החדש, המנוף הרים את הפסנתר ושמו לידו ארון. בשלב מסוים, הארון כמעט נפל ואחד הבחורים קפץ על המנוף כדי להציל את הארון. אני אדם שכל הזמן צוחק, אבל באותה סיטואציה התיישבתי וקלטתי שאני עוברת לבית מאוד מסודר, שיש לי ספר בדרך ועסק עצמאי, אחרי ששנים ניסיתי לשבור את תקרת הזכוכית ולא הצלחתי. פתאום קלטתי ואז זלגו הדמעות, זה הרגע שהבנתי שאני במקום אחר. היום אני רוצה לעשות שינוי באנשים, יש נשים מדהימות ב'יוזמות לעתיד' ואני מרגישה שאני באמת צריכה להוציא את הספר הזה בשבילן".
