השייטת האולימפית לינוי גבע מנהריה, קטפה את מדליית הזהב והוכתרה כאלופת אירופה בגלישת גלים לנוער. נבחרת הנוער הישראלית של איגוד השיט חזרה ביום שני לפנות בוקר ממחנה אימונים ותחרויות של שלושה שבועות בלוריין.
לראשונה בתולדות המועדון בנהריה, זכתה גבע, בסך הכל בת 14 וחצי בתואר אלופת אירופה והבטיחה לעצמה את מדלית הזהב עוד לפני גמר השיוט האחרון. את ההישג המרשים צפו הוריה ומשפחה דרך ה-GPS המותקן בגלשן שלה בלחץ ומתח רב. למרות ההישג האדיר לספורט יש תחושת אכזבה להורי השייטים שפנו לשרת התרבות והספורט מירי רגב בהיעדר מודעות.
לספורט הימי בארץ אין מודעות. בשונה מכדורגל או כדורסל הזוכים לסיקור עיקרי, בים מתחרים נערים ונערות על עתיד ענף השיט. למרות המועדון הפריפריאלי הקטן, מועדון הימייה בנהריה בשנים האחרונות מייצר אלופים. במקביל לגבע מתחרה גם השייט מאור בן הרוש. גבע ובן הרוש הם הבטחות אולימפיות וצריכים להילחם על עתידם המקצועי, בהיעדר חסויות, ספונסרים ותקציב הוגן וראוי.
הראיון עם גבע מתקיים שעות ספורות לאחר שנחתה בארץ, אחרי מסע ארוך של שלושה שבועות מחוץ לבית. בכניסה לבניין בו מתגוררת, 100 מטר מהים, מסתמנת תחושת הגאווה שחשים אליה השכנים והקהילה ותלו לכבודה ברכות.
גבע מקבלת את פני . לחייה סמוקות, עיניה תכולות, שערה בלונדיני שרוף מהשמש. השיזוף מעיד ששהתה זמן רב באימונים מפרכים בתוך המים. ביום שלישי לפנות בוקר הפתיעו אותה חבריה לקבוצה ממועדון הימייה בנהריה, המנהלים, המאמן המלווה בנבחרת עודד אושר (שיצא עימה לתחרות, ר"כ) והמאמן מהימייה עטר בש. יחד עם חברים ובני משפחתה והוריה: מרים ואלכס המלווים אותה צעד אחר צעד.
"המקום הטבעי של לינוי, הוא הים, אנחנו מאד גאים איך אפשר שלא?, חיכינו לה בשדה בהתרגשות עם שלטים", מספרים הוריה ואחיה איתי שעדיין לבושים בגאווה בחולצות עליהם נכתב: "לינוי האלופה".
גבע, סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים מדעים ואומנויות בנהריה בהצטיינות. את שנת הלימודים הבאה תחל בכיתה י' בתיכון. עם פתיחת החופש הגדול, המריאה לאימונים ושתי תחרויות. מגיל 12 וחצי היא נוסעת לבדה בעולם עם מדריך וללא ליווי הורים. הוריה ניסו להרגיע את פרץ הגעגועים ונסעו לפני כשבועיים לבקרה בסוף שבוע בצרפת. בתחרויות המתקיימות בארץ ובאימונים, המצב מורכב והופך למבצע לוגיסטי. מערך היסעים וגרירה של גלשן הרוח ואביזרים שונים.
לינוי מכוונת גבוה אל אולימפיאדת הנוער שתיערך בשנה הבאה. בשבוע שעבר נערכו שתי תחרויות בצרפת: אליפות ביג פלוס עד גיל 19- בדגם שלא קיים בארץ, ואליפות אירופה עד גיל 17. היעד היה להשיג כרטיס לנבחרת ישראל באולימפיאדת הנוער לבנים ולבנות. בתחרות הזאת סיימה גבע שישית בעולם. את הקריטריון היא השיגה ובחורף תיסע להתחרות גם באליפות העולם בספרד.
גבע מספרת: "אלה היו שבועות אינטנסיביים ביותר. יומיים אחרי, החלה אליפות אירופה בעיר אחרת. את התחרות בצרפת לא התחלתי כל כך טוב, התחלתי מקום שישי, תוך שניות התעשתי, ואמרתי שאני חייבת לנצח מתוך 12 שייטים. שמרתי על יציבות, הייתה רוח מערבית בינונית והייתי נחושה להשיג את המטרה. כבר ביום הרביעי לתחרות ידעתי שניצחתי כי קבלתי את הניקוד הגבוה ביותר. אבל הלחץ והמתח לא הרפו, רציתי שתהיה חותמת. ביום החמישי הכריזו על הזוכים.
"בזמן השיוט מתקבלות רק החלטות אישיות. שיקול הדעת הוא שלי ובהתאם לכיוון הרוח. לאט- לאט אני מעכלת שזכיתי. חיכיתי לתוצאות, אפילו שהתקשרתי להורים, אמרתי שאני מחכה להודעה רשמית. תמיד מרגש לעלות לפודיום, להיות עטופה בדגל, לשיר את ההמנון ולקבל מדליית זהב ויש תחושת גאווה. אני גם מאד פרפקציוניסטית, צריכה להצליח בכל: לימודים, אתלטיקה קלה, במועצת תלמידים והתנדבויות. תמיד אהבתי את הים, להיות לבד בשקט שלי, זה ספורט יחידני הדורש את מלא המאמץ והחלום שלי להשתתף באולימפיאדת הנוער".
איך מגדלים אלופה?
"זה לא קל", מסביר אלכס אביה של לינור, "היא ילדה לתפארת כל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב. אהבתה לים החלה עוד מאמה שהייתה שייטת חובבת. הבן הגדול שלי איתי התחנך בימיה. לינוי הלכה בדרכו בגיל שמונה וחצי, בהתחלה בדגם סירות לייזר, אבל אחרי שבועיים הבינה שזה לא התחום ועברה לסירות מפרש.
מרים אמה של לינוי מוסיפה: "בגיל עשר, אחרי שהחלה את האימונים, היא זכתה בתואר סגנית אלופת ישראל. אף אחד לא ציפה או חשב והיא החלה להפתיע את כולם. הבנו שיש כאן עתיד. היא הייתה מגיעה מבית הספר, משאירה את הילקוט במחסן, אפילו לא עולה הביתה וישר רצה למועדון הימי בנהריה".
משפחת גבע נרתמת לקריירה הבינלאומית של לינוי. את סופי השבוע הם מעבירים לפי התחרויות ברחבי הארץ עד אילת. בנהריה לדאבונם הרב, אין כל תחרויות. אלכס לא מדבר על העתיד, אבל דואג. הוא בהחלט חושש מהיום שאולי לינוי תצטרך לעזוב את המועדון בנהריה. מועדונים אחרים בארץ כמו שדות ים או אשדוד יש תנאים טובים יותר, ספונסרים ותקציב עירוני גדול. למעשה כל מה שאין בנהריה. זה אולי נשמע כמו סיפור סינדרלה, אך לא תמיד המועדון יכול לממן את כל ההשקעות עבור השייטים צעירים, בהיעדר תמיכה ראויה של המועדון בשייטים.
אלכס: "ללינוי אין כל תמיכה. המטרה שלנו לגייס ספונסרים אישיים שנוכל לקדם אותה. אנחנו מועדון ימי בפריפריה וקשה לקבל תמיכה הולמת ביחס למעמד, והכבוד שהילדים האלו מביאים למדינה. בשנה שעברה לינוי הוזמנה ללשכת ראש העירייה ז'קי סבג וקיבלה מלגה של אלף שקלים, אחרי שחזרה מאליפות העולם וסיימה שלישית בעולם, לעומת שחקן כדורסל בעירוני נהריה שמקבל תמיכה עירונית, פי חמש מכל הימייה המונה 100 חניכים. לצערי אין מודעות בעיר לאלופים שצומחים כאן.
הכתבה המורחבת תתפרסם ב-צפון 1
