יום חמישי , פברואר 21 2019
בית / כללי / אחי הצעיר, אבישי
"אבישי לימד אותי לתת בלי לחכות לתמורה". אורלי גדרון | צילום: דורון גולן
"אבישי לימד אותי לתת בלי לחכות לתמורה". אורלי גדרון | צילום: דורון גולן

אחי הצעיר, אבישי

ביום שני השבוע צוין יום השנה ה–22 לאסון המסוקים, שבו נהרגו 73 חיילי צה"ל, כששני מסוקי יסעור התנגשו זה בזה בתאונה אווירית אכזרית שפירקה עשרות משפחות בישראל. אחת מהן הייתה משפחת גדרון מקרית מוצקין.

אורלי גדרון, 50, שהייתה אז בחורה צעירה בתחילת חייה, שכלה את אחיה הצעיר, אבישי, עלם חמודות מוכשר, בן 19, שחקן כדוריד ודמות מוכרת בין הצעירים בעיר.

גדרון, בתם של רפי ועמית, היא האחות הבכורה. אבישי ז"ל היה בן הזקונים, ביניהם מירב, 46.

אבישי נולד כשגדרון הייתה בת 9. "היה אושר ענק כשהוא נולד", היא נזכרת, "כל הזמן ראיתי בו כסוג של בן, טיפלתי בו, דאגתי לו, הוא היה בשבילי כמו תינוק קטן שאני אחראית עליו, לאורך כל הדרך".

קשה לה לדבר על אבישי, גם אם השנים הקהו אולי במעט את תחושת הצער העמוקה. "אבישי היה ילד רגיש ומאוד אכפתי, ילד שובב שמאוד אהב ספורט. עוד מגיל צעיר, אני זוכרת, הוא אהב לרוץ למגרש. תחילה שיחק כדורסל וכדורגל ואחר כך התחיל לשחק כדוריד. אני זוכרת אותו כילד, שלכל מקום שהלכנו איתו כולם התפעלו מהיופי שלו. הוא היה בלונדיני עם עיניים ירוקות וחיוך שובה לבבות וכולם היו מוקסמים ממנו, מהרגע שנולד ועד שהלך לעולמו".

מטבע הדברים, הפרש השנים ביניהם גרם לכך שהיא נישאה והפכה לאמא, והוא הפך לדוד צעיר. "כשהבכור שלי, עידן, נולד, אבישי היה לוקח אותו לכל מקום. הוא היה דמות להערצה עבור עידן. אבישי היה לוקח אותו למגרשים, למשחקי כדורגל. הקשר שלהם היה מאוד הדוק. כשאבישי נהרג, עידן היה בן 4 וחצי והיה לו מאוד קשה לעכל. הם כל הזמן היו צמודים, היינו מגיעים להורים שלי והם היו מתגלגלים ביחד במיטה. עידן היה מגיע לסבא וסבתא, להורים שלי, רק כדי לראות את אבישי, היה ביניהם קשר מצוין".

2 התעקש ללכת בעקבות אביו ולשרת בגולני. אבישי גדרון ז"ל | צילום: אלבום משפחתי
התעקש ללכת בעקבות אביו ולשרת בגולני. אבישי גדרון ז"ל | צילום: אלבום משפחתי

כשאבישי התגייס, היו לגדרון תחושות לא טובות. "באופן אישי לא רציתי כל כך שהוא יתגייס ליחידה קרבית. היו לי פחדים. התייחסתי אליו כמו אמא, אבל אחד הדברים שחונכתי עליהם היה לתת לכל אחד לעשות את הבחירות והרצונות שלו. את החששות האלה לא ביטאתי בקול רם, רק בתוך תוכי, כיבדתי את ההחלטה שלו".

אבישי גדרון התגייס תחילה לקומנדו הימי, עבר שני גיבושים והתחיל את המסלול. "כשמירב אחותי התחתנה", היא נזכרת, "לא הסכימו לשחרר אותו לחתונה והוא נאלץ לחתום ויתור ולעזוב את הקומנדו. הוא אמר שהוא לא מוכן לא להיות בחתונה של אחותו והיה מאוד נחרץ בדעתו לעזוב את היחידה לטובת המשפחה. לא מובן מאליו, אבל זה היה אבישי. אחרי שיצא מהקומנדו, הציעו לו חילות נוספים, גבעתי נחל, צנחנים, אבל אבישי היה נחוש בדעתו להתגייס רק גולני, לא עניין אותו שום דבר, הוא רצה להמשיך את דרכו של אבי, ששירת בגולני".

החבר הטוב שנפצע בתאונה

משפחת גדרון התגבשה סביב החופשות הצבאיות של אבישי, ובכל פעם שיצא לחופשה נהגה המשפחה להתכנס יחדיו. "באותה התקופה אחותי מירב התגוררה בצ'ילה, והקן המשפחתי כלל אותי ואת עידן, אז בכל סוף שבוע, עידן ואני נהגנו להגיע לבית הוריי או שהם היו מגיעים אלינו עם אבישי. כשהוא היה יוצא לחופשות, הקפיד תמיד לא לותר על אף אחד, לתת את היחס האישי לכל אחד בצורה הטובה ביותר, אם זה לבקר את הסבים והסבתות, ואפילו לבקר בבית העלמין, שבו קבור סבא.

"כמה חודשים לפני האסון הוא יצא לבלות עם חברים. הם נסעו בשתי מכוניות. אבישי נהג ברכב אחד, וחברו הטוב, שי צור, נהג ברכב השני. את אחד הסיבובים שי לא לקח טוב ונפל לתהום. הוא נפצע קשה ובמשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבית לוינשטיין. אבישי היה נוסע עד לשם כדי לבקר אותו, לתמוך בו ולחבק אותו. עד היום שי מגיע על כיסא גלגלים לאזכרות של אבישי. חודשיים לפני שאבישי נהרג, הוא צלצל ואמר לי שהכיר מישהי בשם אורלי, והוא מביא אותה אליי כי הוא צריך לשמוע חוות דעת, הוא רצה אישור ממני".

10 ימים לפני אסון המסוקים ילדה גדרון את בתה השנייה, גלי. אבישי צלצל לבית החולים והתנצל שלא משחררים אותו ושהוא לא יוכל להגיע לבקר. "הוא אמר שדיבר עם המפקד שלו, ובהזדמנות הקרובה שתתאפשר, יגיע. שבוע אחרי הלידה הוא הגיע לביקור, כמו שאפיין רק אותו, קנה זר פרחים מאוד גדול, חליפה משילב לגלי ומתנה לעידן. האבסורד בכל הסיפור היה שהוא הביא לעידן במתנה מסוק. הוא לא שכח אף אחד. דאג לתת תשומת לב אישית לכל אחד. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".

"תמיד תישארי אחותי המקסימה". מכתב שאבישי כתב לאורלי
"תמיד תישארי אחותי המקסימה". מכתב שאבישי כתב לאורלי

למחרת אבישי גדרון אמור היה לטוס במסוק ללבנון, אך בשל מזג האוויר, החיילים שוחררו לבתיהם. "באותו הערב אמא כשהוא שוחרר, אמא באה לעזור לי עם התינוקת, אז לא יצא לה לראות אותו. כשנסעתי למחרת לטיפת חלב, הוא התקשר לבדוק מה אמרו על גלי. אני זוכרת בדיוק באיזו נקודה עצרתי את הרכב ואמרתי לו: 'אבישי תשמור על עצמך ובכל הזדמנות תתקשר'. הוא אמר לי: 'אני רוצה שתשמרי על שני הילדים המקסימים שלך'. זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה.

"באותו הערב יצאתי לחלק הזמנות לבריתה של גלי. באחד הבתים בו ביקרתי, שודר בדיוק מבזק חדשות, שבו אמרו שמסוקים בדרכם מלבנון לישראל התנגשו האחד בשני. אמרתי מיד: 'זה לא נכון, אבישי על המסוק, הם היו בדרך מישראל ללבנון'. שאלו אם אני נורמלית, אבל אחרי שתי דקות שינו את הכתובית. בשניות הראשונות לא הבנתי את גודל האסון. הייתה לי תקווה שיבשרו על ניצולים, אבל גם היה ברור לי שמשהו רע הולך לקרות. זה היה בסביבות שבע בערב. בשעה תשע כבר הייתי בדרך להוריי עם תיק לשבוע עבור גלי, למרות שלא שמעתי שום דבר רשמי. הבית היה מלא בחברים של הוריי, של אבישי, משפחה, שכנים, ועדיין לא קיבלנו שום הודעה רשמית".

זיק של תקווה

גדרון זוכרת איך איש לא הורשה לגעת בטלפון, כי עדיין היה זיק של תקווה שאבישי יצלצל. "חיכינו לצלצול, אבל בתוך תוכנו כולנו ידענו. בכיס החולצה של אבא הבחנתי בקופסת סיגריות, והוא הרי הפסיק לעשן שנה קודם לכן. ברגע הזה הבנתי שאבישי מת".

השעות נקפו, מאות אנשים פקדו את הבית ועדיין לא הגיעה ההודעה הרשמית מצה"ל. "בשעה ארבע לפנות בוקר תפסתי בטלפון את קצין העיר מטבריה ואמרתי להם שעכשיו מישהו חייב להגיע. נכנסו חמישה או שישה אנשי צבא עם רופא, ואף אחד לא דיבר. הם עמדו מולנו ובכו. התמונה הכי חזקה שחרוטה אצלי היא התגובה של אבא שלי. זה היה כל כך נורא לראות אותו מתפרק. אבא שלי ואבישי היו חברים טובים, הרבה מעבר לאבא ובן. אבישי היה כל עולמו. כל דבר אבישי שיתף את אבא, ואבא הזיז את כולם הצידה לטובת אבישי. במשך כל השנים, עד שהלך לעולמו, אבי חי בצילו של אבישי. כל הזמן רק חשב איך הוא מנציח אותו עוד ועוד. זה מה שהיה חשוב לו.

"השאלה שהדהדה המון במשפחה, ולא רק אצל אבא, הייתה – למה? למה זה קרה ולמה זה קרה דווקא לו. ועל מה? על טעות אנוש. התאונה הזו לא הייתה צריכה לקרות. קטונתי מלנתח את כל הממצאים, אבל חד משמעית זו הייתה טעות של אדם".

בצל האבל הפרטי שלה, היה גם בנה עידן, שאיבד את דודו. גדרון התייעצה עם אנשי מקצוע בנוגע לדרך שבה היא צריכה להעביר את משמעות המוות לילד בן 4 וחצי. "ייעצו לי שעידן צריך להיות איתי, קרוב אליי. הבאתי אותו לשבעה בבית הוריי, כדי שיראה שסבא וסבתא בסדר, שאני בסדר. הוא ראה הרבה בכי, ואני מאמינה שעיכל עם הזמן. הרבה מאוד שאלות עלו אצלו".

"הוא היה כמו הבן שלי". אורלי ואבישי גדרון בילדותם | צילום: אלבום משפחתי
"הוא היה כמו הבן שלי". אורלי ואבישי גדרון בילדותם | צילום: אלבום משפחתי

הספר לזכרו

שנה לאחר האסון החליטה מנהלת בית הספר היסודי בן גוריון, שבו למד אבישי, להוציא ספר לזכרו. לטובת הספר ראיינה בני משפחה, חברי ילדות ואנשים שהכיר, שסיפרו עליו. "לאורך כל הספר מתארים אותו כמנהיג חיובי, כזה שהולכים אחריו מתוך אמון וביטחון וסוגדים לו. אחת התכונות החזקות של אבישי הייתה גם אוזן קשבת. הוא ידע לתת עצה ופתרון לכל בעיה ובעיקר, ניחן בנתינה ודאגה לאחרים. נתן בלי לקבל או לבקש תמורה. כשהוא נהרג, חיברנו את השיר 'לתת' של בועז שרעבי לדמות של אבישי, כי הוא מאוד מאפיין את אבישי. בשנים הראשונות לאחר האסון, לא יכולתי לשמוע את השיר הזה".

אחד החברים שכותב על אבישי בספר, הוא חבר הילדות אורן חוסטקה, בנו של המסעדן נתק'ה. השניים הכירו כשלמדו ביחד בכיתת ספורט. הם סיימו את התיכון, התגייסו באותו היום ושניהם איחרו את הגיוס לגולני. גם בצבא היו צמודים. בספר הזיכרון כתב חוסטקה: "בשבילי אבישי היה הכל, הערכתי אותו כמו אח, חבר קרוב, דמות לחיקוי. אי אפשר לספור את השעות שבילינו ביחד. ישנו ביחד, טיילנו ביחד, צמודים 24 שעות ביממה. היינו קבוצה מגובשת, שאבישי היה המנהיג הבלתי מעורער שלה, כולם רצו להיות יחד איתו, על פיו יישק דבר".

חוסטקה מוסיף ומתאר כיצד במהלך השבוע צלצל אליו סמל המחלקה שלו ושאל אם הוא יכול לחזור עם אבישי ליחידה. חוסטקה, שאביו היה אז מאושפז בבית החולים והוא שהה לצדו, התייעץ עם אבישי שאמר לו להישאר עם אביו. יום לפני שעלו על המסוק, הם טיילו בקריון.

כותב חוסטקה: "הפלאפון שלי צלצל והסמל מסר לי שאין מקום במסוק ולכן אחזור עם השיירה. במקביל צלצל הפלאפון של אבישי ואביו מסר לו שמחר הוא חוזר במסוק. מאותו הרגע נגזר הגורל שאני ממשיך לחיות והוא מסיים את חייו. אבישי חזר הביתה בשל מזג האוויר הסוער והלכנו לבקר את שי צור. ישבנו בסלון ואכלנו פיצה עם שאר החברים. למחרת אבישי נסע ואני המשכתי את החופשה. מצאתי את עצמי, בזמן האסון, יושב אצל שי צור, באותו סלון, עם הוריו של שי ועם פיצה ועם הכלב של אבישי אך בלי אבישי. כששמענו על האסון, התחלתי לרעוד, לא האמנתי שאסון כזה יקרה, קיוויתי שיהיו ניצולים. קיבלתי טלפון מהבופור: 'אורן, תהיה חזק, חברים מהיחידה נספו'. ראיתי שחור בעיניים ומלמלתי שזה לא יכול להיות".

המחשבות שהוא היה אמור להיות על המסוק הדהדו בחוסטקה ולא הרפו. במהלך השנים הוא חזר בתשובה והפך לחרדי, אך עד היום הוא פוקד את קברו של גדרון מדי שנה, מספיד אותו ונמצא בקשר הדוק עם המשפחה.

חוברת לזכרו של אבישי גדרון ז"ל
חוברת לזכרו של אבישי גדרון ז"ל

הצוואה של אבא

לפני שנתיים וחצי נפטר בפתאומיות רפי גדרון, אביו של אבישי, דמות מוכרת מאוד בקרית מוצקין שבמשך שני עשורים פעל להנצחת בנו. "לאבא שלי היה חשוב להנציח את אבישי. זה היה מפעל חייו. האנדרטה לזכרו בצומת צבר הייתה בהתחלה כמו מבנה שלא סיימו לבנות, כי ככה אבא הרגיש, שקטעו את העשייה של אבישי בשלבים הראשונים של חייו. השעון באנדרטה מסמל דווקא דינאמיות והמשכיות של החיים. אבא בחר בשעון, שיהיה פעיל ומלא חיים, כי  ככה הוא רצה לראות את אבישי כל הזמן. רק כששיפצו את הצומת שינו במעט את הקונספט".

גם הספרייה בבית הספר בן גוריון שבו למד אבישי, קרויה על שמו של אבישי, ויש בה תמונות וחפצים שהיו שייכים לו. גם אולם ספורט קרוי על שמו ואינספור פעילויות וטורנירים נעשו במהלך השנים לזכרו.

"לאחר שאבי נפטר, קראתי את הצוואה שלו. אחד הדברים שהדגיש – שנמשיך להנציח עבור הילדים והאנשים שלא מכירים את אסון המסוקים ומי היה אבישי. הוא רצה שנמשיך להנציח את סיפורו, זה היה מאוד חשוב לו. אני במעגל החיים שלי כאשת חינוך, כל שנה נפגשת עם תלמידים, גם בבית ספר יסודי וגם בתיכון ומספרת על אבישי, מספרת על האסון. הדור הזה לא היה באותה התקופה ומדובר במקרה מזעזע, בו בשנייה אחת איבדנו 73 חיילים. זה אסון כבד למדינת ישראל. חשוב לי שיבינו מה היה שם, שברגע אחד התהפכו חייהן של 73 משפחות.

"שלושת הילדים שלי – עידן, גלי ושחר – גדלו לתוך הסיפור הזה. אי אפשר להעלים משפחת שכול. הצער לא מגיע רק ב-4 בפברואר, הוא מלווה אותנו בקביעות, והילדים גדלו לתוך זה".

קצת לפני שאביה נפטר, הם תכננו לערוך אירוע הנצחה גדול ולציין את יום השנה ה-20 לאסון המסוקים. "חצי שנה לפני המועד, אבא נפטר וכל מי שידע על היום הזה אמר שימשיך איתי, אבל באופן אישי לא היו לי כוחות. היה לי כל כך קשה לאבד את אבא שלי. רק אחרי שהבנתי עד כמה זה היה לו חשוב, החלטתי השנה להרים את עצמי כי זו הדרך, ואבא רצה שיכירו את אבישי ואת הדרך שלו".

גדרון, מנהלת בית הספר פסגות בקרית ביאליק ואשת חינוך מוערכת, הבינה עם השנים שהיום הארור ההוא, 4 בפברואר 1997, היווה נקודת ציון מאוד חשובה בחייה, ששינתה את תפיסת עולמה.

"הבנתי שיש הפתעות בחיים, שאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, והמוטו שלי הוא ליהנות מכל רגע, מרגעים קטנים כגדולים, כי באמת אי אפשר לדעת מה יקרה עכשיו. כל בוקר לחבק את מה שיש לנו. אבישי לימד אותי לתת בלי לחכות לתמורה, לאהוב כל אדם ללא הבדל של גיל, גזע, מגדר, לא לשמור טינה, להגיד מילה טובה במקום הנכון. אחד הדברים שאני אומרת לעצמי הוא – תיתני ותיתני ואל תחכי לתמורה. דבר נוסף שהבנתי הוא שהתא המשפחתי הוא החשוב ביותר, כי ברגע שחלק אחד מהפאזל חסר, מבינים ומעריכים יותר. אני מאושרת שהמעגל המשפחתי שלי מקיף אותי באור ואהבה, שיש לי חברים טובים.

"בדצמבר האחרון עשו לי מסיבת הפתעה ליום הולדתי ה-50, ואמרתי שם, ששני אנשים מאוד יקרים כל כך חסרים לי בערב הזה, אבישי ואבא, וכמה זה יכול היה להיות מושלם אם שניהם היו שם, כי למרות שהקיפו אותי בהמון אהבה, זה לא היה לגמרי שלם, הם היו חסרים לי".

"במשך שני עשורים פעל להנצחת בנו". האב, רפי גדרון ז"ל | צילום ארכיון: חגית הראל  
"במשך שני עשורים פעל להנצחת בנו". האב, רפי גדרון ז"ל | צילום ארכיון: חגית הראל

בדוק גם

הרכבת צילום רותי ברמן

נוסע משך בידית חרום. הרכבת עצרה בין נתניה לכפר ויתקין.

היום (יום חמישי) בסביבות השעה שבע בערב משך אחד הנוסעים ידיות לעצירת חרום ברכבת שנסעה בין נתניה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *