הספר "ילדותי הנעדרת" הוא אנדרטת הניצחון שלי
"נשארתי כדי לספר, לספר לכם ילדיי, נכדיי וניניי, נשארתי כדי לספר לעולם כולו על ימי האפלה והחושך, הימים בהם הרע השתלט על העולם ואיים להחריבו. כך פותחת שורדת השואה מרים שליסר מעפולה את ספרה "ילדותי הנעדרת", אשר יצא בהוצאת "עכשיו אפשר".
עוד כותבת מרים, "הייתי ילדה קטנה, ללא חברות, ללא חברים, ילדה עם משפחה אוהבת, אימא, אבא, אחים ואחיות, מוקפת אהבה אבל חשתי בריק גדול בהיעדר חברות וחברים בני גילי.
גדלתי ללא צעצועים, ללא משחקים, מוקפת גדר חיה, שהייתה לי לחומה מגינה ומבדלת, גדר שחצצה ביני לבין העולם, הייתי רואה ואינה נראית.
אני עוד שומעת את עצמי מנהלת שיחות עם עצמי, צוחקת עם עצמי, עצובה עם עצמי, משחקת עם עצמי ומהרהרת אל עצמי. ילדה בודדה בתוך מחבוא עשוי גדר חיה.
בגיל שלוש, אחי אייזיק, שהיה גדול ממני בשלוש עשרה שנים לקח אותי בהוראת הוריי אל הצלם כדי להצטלם.
לכבוד האירוע החשוב אימא האהובה תפרה לי שמלה חדשה. שמלה חדשה? כמעט, אימא פרמה את שמלתה של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, כיבסה את הבד, הפכה אותו והחלה במלאכת תפירת השמלה 'החדשה', עבורי.
אימא קנתה לי נעלי לקה שחורות חדשות וכך יצאתי מהבית, יד ביד עם אחי אייזיק בדרכנו לסטודיו של הצלם.
אני זוכרת את המפגש עם הצלם אשר צילם את התמונה הראשונה בחיי, הצלם הושיב אותי על כיסא עשוי קש, הכיסא היה גבוהה, הצלם שם בידי בובה גדולה ויפה, כל כך שמחתי בבובה.
בתום הצילום, חלמתי שאני חוזרת הביתה עם אחי אייזיק והבובה היפה והגדולה, אלא שאז הצלם לקח ממני את הבובה.
נשכתי שפתיי, רציתי מאוד את הבובה, סוף סוף יש לי צעצוע אמיתי והוא שלי, ועתה הבובה נשארה אצל הצלם.
כל הדרך חזרה הביתה מיררתי בבכי, רציתי את הבובה, כעסתי מאוד על הצלם שלקח ממני את הבובה, ואולי כעסי על הצלם היה על שלקח ממני את החלום להיות ילדה כמו הילדות בעולם, עם בובות ושמלות קטנות, ילדה רגילה.
סיפורה של הבובה שלא הייתה לי הוא סיפורם של הימים ההם, ימי הסופה והסער, ימי האימה וחרדה. ספר זה יוצא לאור ממרומי גילי, 85, במטרה להעניק לכם אהוביי את מעט מהזיכרונות של הימים ההם."
מרים התאלמנה משורד השואה, הנער מאושוויץ יונה שליסר לו הייתה נשואה 67 שנים, להם בן ובת, שמונה נכדים ושלושה נינים.
