בת שש עשרה הייתה סבתא דינה רוזנברג, כשאיבדה כמעט את כל משפחתה במחנה המוות אושוויץ.
סבתא דינה אצרה בתוכה את מוראות ימי הסופה והסער, הימים הנוראים והאפלים באושוויץ, מיעטה לשתף ובעיקר שתקה, עד הולדת נכדתה הבכורה, מיטל דוד בכר.
מיטל הייתה קרובה מאוד לסבתה האהובה ואף זכתה כי תטפל בה בילדותה, מיטל הייתה עבור סבתא דינה, לא רק בבת עיניה ושמחת חייה אלא כמו שסבתא דינה הדגישה כל העת: "הניצחון שלי".
נכדתה האהובה, מיטל, בגרה והחלה שואלת שאלות, על תקופת המלחמה, על המשפחה בהונגריה, על ההתמודדות וההישרדות. סבתא דינה אפשרה בכל פעם מחדש הצצה מסוימת כואבת לימים ההם, ימי האובדן, השואה ומפיסת חיים ועוד אחת נוצרה שמלת עוצמת הרוח של סבתא דינה אשר שרדה כנגד כל הסיכויים את מוראות הימים ההם.
ביום שני הקרוב במתנ"ס ברקוביץ בנוף הגליל, תעמוד בפעם השנייה, מיטל הנכדה האהובה מול הקהל הרב ותספר בגוף ראשון את מסע הישרדותה של סבתא דינה.
מיטל אשר זכתה להערכה רבה בעקבות המפגש אשר התקיים בשנה שעברה אמרה לקראת המפגש הקרוב:
"סיפורה של סבתי האהובה הוא סיפור של עוז וגבורה, סיפור של התמודדות והישרדות מתוך אמונה ומתוך רצון להיאחז בחיים. לאחר שסבתי דינה ניצלה, התחתנה, והביאה לעולם שתי בנות, עם סבי היקר, גמלה בליבם ההחלטה שלא להנכיח את מוראות השואה, מכאוביה וייסוריה בבית החדש והחם שהקימו. חלומם היה להקים בית של חיים, של שמחה, של אהבה.
הזיכרון היחיד לשואה בבית סבי וסבתי היה בחדר השינה שלהם, שתי התמונות היחידות שהצליחו להציל מהונגריה – תמונתו של אבא של סבתא שלי, זליג, ותמונתה של אמא של סבא שלי פייגה, שניהם נספו באושוויץ.
סבא וסבתא הרעיפו אהבה ועטפו את בנותיהן ככל שיכלו כאשר המסר המרכזי והמשמעותי היה, תראו את הטוב בכל אשר תעשו, בכל אדם, הרבו בטוב."
מיטל משתפת בשיחה לקראת המפגש המרגש שיתקיים ביום שני הקרוב כי כשורדי שואה רבים גם סבה וסבתה האהובים נצרו את סודם בליבם ושתקו.
"במעט הפעמים שסבתא ניסתה לספר, היא נתקלה בתגובות קשות ובביקורת ובשלב מסוים ויתרה. סבתא דיברה עם החברים שחזרו "משם" אבל מיעטה לשתף אחרים.
כשנולדתי, הנכדה הראשונה, סבתא עזבה את הכל כדי לטפל בי. היא הסתובבה גאה וסיפרה לכולם שאני הניצחון שלה. סבתא תמיד דאגה שהבגדים שלי יהיו הכי יפים, נקיים ומגוהצים, האוכל יהיה הכי מזין, המצעים יהיו הכי ריחניים, אבל יותר מזה, סבתא עבורי הייתה מקום חם ובטוח, אוזן קשבת, פשוט עוגן אמיתי.
רק כשגדלתי והתחלתי לשאול, סבתא אזרה אומץ והתחילה לספר שוב את הסיפור שלה ושל משפחתה.
התחלתי לשאול על החיים בהונגריה, על המשפחה שלה, על השואה. וסבתא סיפרה.
בכל פעם חשפה עוד טפח, עוד חווית ילדות, עוד סיפור על המחנה, האובדן, הקשיים, הייתי צמאה לשמוע עוד ועוד.
סבתא הייתה מספרת סיפורים מעולה, ויכלה לרתק כל קהל. היא הבינה שאנשים מבקשים לשמוע את מה שיש לה לומר וראתה בזה שליחות להפיץ את סיפור ימי הישרדותה מן התופת לא חשוב כמה היה לה קשה, סבתא כמעט מעולם לא סרבה כשהזמינו אותה לדבר.
בשנת 1995 החלה סבתא לצאת למסעות לפולין כאשת עדות וליוותה מאות בני נוער וכן סיפרה את סיפורה לפרוייקט שפילברג שתעד ניצולי שואה ברחבי העולם.
היה לי חומר רב, כתוב ומצולם שאספתי במהלך השנים, וכשסבתא כבר לא יכלה לספר בעצמה, התחלתי לחשוב איך להמשיך ולהעביר את הסיפור שלה הלאה.
ואז, לפני שנתיים, נתקלתי במיזם שנקרא "בגוף ראשון" של איש מדהים בשם דודי רונן. דודי התחיל לספר את הסיפור של אבא שלו, פוליק, והוא הבין שכאשר הוא מספר את הסיפור בגוף ראשון משהו אחר עובר לקהל.
הקשר בין הקהל למספר שונה – במקום לספר "על" מישהו אתה מספר "את" אותו מישהו. אתה יכול להשתמש ברגשות, בתחושות, במחשבות. משהו שמאוד חסר כשניצולי השואה כבר לא יכולים לספר בעצמם.
וזה פשוט עשה לי משהו – פתאום הבנתי שככה אני רוצה לספר את הסיפור של סבתא. אני רוצה שכשישמעו אותי מדברת יראו את סבתא דינה, יבינו מי היא הייתה ומה היא עברה. ולכן הצטרפתי לקורס שנערך בחיפה.
הקורס עזר לי לעבד את כל הדברים שכבר ידעתי לכדי סיפור מדויק ומהודק. כזה שיכלול את הדברים שחשוב לי להעביר. לא רק את הסיפור על תקופת השהייה של סבתא שלי במחנה, אלא גם על המשפחה שלה, על החיים שלפני, ועל החיים שאחרי.
היום אני מספרת את הסיפור בפני כל מי שמוכן לשמוע. מבחינתי זו הדרך שלי להנציח את סבתא ומשפחתה וסוג של סגירת מעגל בשבילי.
כשאני מגיעה לקטע המסכם של ההרצאה, ומציגה את התמונה של המשפחה המורחבת, שתי הבנות, ששת הנכדים, ועשרים ושלושה הנינים – אני יודעת שסבתא מחייכת את החיוך שלה, מזדקפת איפה שהיא לא תהיה, וחוגגת את הניצחון שלה."
צילום: באדיבות המשפחה
